לא שוכחים ולא סולחים
לעולם, אפילו לא בצחוק, אל תגידו בסין שאתם באים מיפן. רונן מדזיני גילה בדרך הקשה שאפילו הילדים הסינים עוד לא שכחו ליפנים את האכזריות שלהם במלחמת העולם השנייה. לך תוכיח שאין לך אחות (יפנית)
כאשר התעניין נהג המונית מהיכן אנחנו, ענה לו אסף בבדיחות הדעת: "יפן". הנהג עצר את הרכב בחריקת בלמים ותמה בבהלה: "יפן???". את המשך רצף הקללות והגידופים לא בדיוק הבנו, אבל בסופו של דבר הצלחנו לשכנע אותו שאנחנו לא באמת יפנים.
"היפנים הרגו את סבא שלי" סיפר בכאב, "אני לעולם לא אסיע יפנים במונית שלי". כאשר התעניינו מה היה עושה אילו באמת היינו יפנים – הצביע על החלון ובעט באוויר.
יפנים מחופשים לחיילי מלחמת העולם השנייה (צילום: רויטרס)
אונס נאנג'ינג
"נאנג'ינג דה-טו שה" (טבח נאנג'ינג) הוא ביטוי שמעביר צמרמורת אצל כל סיני, ומסביר יותר מכל את תחושת המשטמה כלפי יפן.
אחרי שנפלה שנחאי בידי היפנים, תוך קרבות מתישים ועקובים מדם, התקדמו כוחות הצבא היפנים אל עבר העיר נאנג'ינג, עיר הבירה הסינית דאז. ההפסד בקרבות שנחאי היה נקודת מפנה במלחמה, מכיוון שלשם שלחו הסינים את חייליהם המאומנים והמקצועיים ביותר.
כבר בדרך משנחאי לנאנג'ינג, החלו מעשי הזוועה. תחרות רשמית הוכרזה בין החיילים, בה המנצח הוא "הראשון אשר יהרוג 100 אזרחים סינים בעזרת חרב". התחרות תועדה בעיתונים היפניים, אשר עקבו בלהיטות אחרי המספרים. כאשר הצליחו שני חיילים לעבור את המאה, הוחלט להגדיל את מספר היעד של ההריגות ל-150. כיום טוענים היפנים כי הכתבות אשר התפרסמו בעיתונים היו למטרות תעמולה בלבד, והתחרות לא התרחשה בפועל.
בדצמבר 1937 פלשו היפנים לעיר נאנג'ינג. אחרי יומיים של לחימה עיקשת תחת הפצצות אוויריות וארטילריות בלתי פוסקות, נסוג הצבא הסיני הדליל מהעיר, מהלך שהוביל לשישה שבועות של כאוס מוחלט. החיילים היפניים הפכו את העיר לזירת משחק חולנית. הם עברו מדלת לדלת, ותרו אחר נשים לאנוס. הנשים אשר התנגדו לאונס שילמו בכריתת איברים מול בני משפחתן, הגברים שימשו כמטרות חיות לתחרויות זריקת כידונים, ואת התיאורים המצמררים ביותר אני חוסך מקהל הקוראים.
הסרט התיעודי "נאנקינג" (Nanking) אשר הופק בארה"ב ויצא לאור אשתקד, מעיד על הזוועות שהתרחשו, מנקודת מבטם של קבוצת זרים שחיו בנאנג'ינג במהלך המלחמה. הסרט עשוי היטב, ומשלב ראיונות עם סינים מנאנג'ינג שחוו את זוועות היפנים על בשרם. כמו כן מרואיינים גם כמה יפנים שהיו חיילים בתקופה ההיא, והם מספרים על מעשיהם בגאווה מחליאה.
מספר הקורבנות הסינים במהלך המלחמה עולה על 20 מיליון. בנאנג'ינג בלבד נרצחו קרוב ל-300,000 אזרחים במהלך ששת השבועות אשר שהו בה היפנים, ונאנסו בין 30,000 ל-80,000 נשים (קשה לאמוד את המספרים המדויקים). גם כיום מלווה את הסינים תחושה כואבת שלמעשה כל סין היא שנאנסה.
נזירים משתתפים בטקס לזכר הטבח בנאנג'ינג (צילום: רויטרס)
החייל הקטן ז'אנג
גם הדור הצעיר לא שוכח ואינו סולח. בסקר אשר ערך עיתון קוריאני בקרב צעירים מתחת לגיל 35 בבייג'ין, 93% מהנשאלים ענו כי הם "שונאים את יפן". כ-80% מהנשאלים הוסיפו ואמרו כי הם "ממש שונאים את יפן".
אני נתקל בתופעת הסלידה מיפן לעיתים שכיחות. כך למשל, בבתי הספר בהם אני מלמד, אני נוהג להתחיל את השיעור במשחק חימום. המשחק הוא פשוט: כדור נזרק בין תלמידי הכיתה, כאשר כל מי שמוסר את הכדור צריך לשאול את מקבל הכדור שאלה באנגלית. בטיפוסיות של תלמידי בית ספר יסודי, השאלות הן לרוב מתגרות ומעוררות צחקוקים, והפרובוקציה מתגברת משאלה לשאלה: "אתה קוף?", "את אוכלת עכבישים?", "אתה יפני?", "אמא שלך יפנית?".
סרט האנימציה "החייל הקטן ז'אנג" שיצא לאור בשנת 2005, מעיד גם הוא על השנאה התהומית. גיבור הסרט, המבוסס על סדרת ספרי ילדים פופולרית משנות השישים, הוא ז'אנג הקטן, ילד בן 12 שחזה בחייל יפני הורג את סבתו. ז'אנג הקטן נשבע לנקום את מותה ומצטרף למחתרת הסינית. בשיא הסרט, שותף ז'אנג להפצצת רכבת מלאה בחיילים יפניים, וכאות הוקרה הוא מקבל פרס: אקדח בעזרתו יוכל להמשיך ללחום בהם.
"החייל הקטן ז'אנג" (צילום: מתוך הסרט)
לא לוקחים אחריות
כאשר שאלתי את ידידתי הסינית אנג'לה לגבי השנאה הלאומית כלפי יפן, ניסתה להבהיר לי את התחושה תוך השוואה שלא ניתן להתעלם ממנה: "זה כמו שאתם שונאים את הגרמנים". "אבל היום רובנו לא שונאים את הגרמנים", אמרתי, והסברתי לה למה ומדוע. "טוב זה שונה, הגרמנים התנצלו", אמרה ופגעה בול. בזמן שהגרמנים כיום מודעים לשואה, מביעים חרטה כנה ועוברים תהליך ארוך של בחינה עצמית, היפנים נוקטים בגישה מתכחשת וספקנית.
רבים הם היפנים שטוענים כי הטבח בנאנג'ינג כלל לא התבצע, וכי המספרים מוגזמים. הפוליטיקאים הבכירים הסתפקו במספר חצאי התנצלויות חבוטות ומאולצות, ולא לקחו אחריות אמיתית על מעשי האיוולת של ארצם בעבר.
ביטוי לכך, היא אנדרטת יאסוקוני בטוקיו, יפן. באנדרטה מונצחים קרוב ל-2 מיליון וחצי אנשים שהקריבו את חייהם למען קיסרי יפן במהלך השנים. בין שמות הנופלים, מונצחים ומואדרים גם כ-1,068 נופלים שהואשמו בביצוע פשעי מלחמה במשפטי מלחה"ע ה-2. מתוכם, כ-14 מוגדרים כפושעים ברמה הגבוהה ביותר. על אף לחצים סיניים כבדים, מסרבים היפנים להוריד את שמותיהם מהאנדרטה, אשר משמשת בין היתר כמקום עלייה לרגל של פוליטיקאים יפנים.
עולים לרגל למקדש יאסוקוני (צילום: רויטרס)
היחסים בין המדינות כיום ממשיכים להיות רגישים ושנויים במחלוקת, כאשר כל תקרית מעוררת רגשות לאומיים עזים ומנופחת למימדים אדירים. פרשייה טעונה במיוחד, עוררה סקנדל לאומי בסין בספטמבר 2003:
זנות בסין אסורה על פי החוק, אך חרף זאת הינה תופעה שכיחה ומקובלת שלרוב מעלימים ממנה עין. לא כך הדבר כשמדובר ביפנים. קבוצה של כ-400 יפנים השתכנו במלון יוקרתי במחוז גוואנדונג, ושכרו את שירותן של כ-500 נערות ליווי סיניות. הפרשה התפוצצה, כאשר נתגלה שבאותו היום בדיוק חל בסין יום השנה ה-72 לפלישת היפנים לחבל מנצ'וריה שבסין, אותה פלישה אשר הייתה המקור למלחמת סין-יפן השנייה.
ללא כל הוכחה מוצקת, הסינים פירשו את המקרה כחגיגה חולנית של היפנים ליום השנה לפלישה, במטרה מוצהרת לפגוע ברגשותיהם. כ-14 אזרחים סינים הואשמו בבית המשפט בביזוי המולדת, שניים מתוכם נשפטו למאסר עולם.
יש תקווה? מפגש בין ראשי ממשלות סין ויפן (צילום: איי פי)
יחסי אהבה-שנאה עם הזרים
כזר בסין, אני נתקל לעיתים קרובות ביחסים אמביוולנטיים כלפי תרבויות זרות. מצד אחד, אין להתעלם מההשפעות הכבירות של תרבות המערב, אשר מחלחלות לתרבות הסינית. הסינים מרותקים מהתרבות המערבית: שלטי חוצות וחנויות נכתבים באנגלית, אוכל מערבי פולש למטבח, סרטים הוליוודיים נמכרים בשפע, הקהל הסיני של כוכבי הספורט, הקולנוע והמוסיקה המערביים גואה, התיירות בחו"ל פורחת והשפה האנגלית נלמדת כמקצוע חובה בבתי הספר.
מצד שני, לעתים קרובות יש גם גזענות ויחס עוין כלפי זרים. סקנדלים בקנה מידה לאומי עשויים להתלקח ממעשי שטות של זרים, כאשר הם מתנשאים או לועגים לתרבות הסינית. אפשר להבין את הסלידה והחשדנות שיש לחלקם של הסינים כלפי זרים. יש לשייך אותה להיסטוריה האלימה של המערב כלפי סין, לשתי מלחמות האופיום הלא מוצדקות, לסירוב בהכרה בסין המדינה לאחר היווסדה והתמיכה בטייוואן, הפצצת השגרירות הסינית בבלגרד ע"י האמריקאים בשנת 1999, וניגוד אינטרסים מדיניים וכלכליים במהלך השנים ועד היום.
לא לכל המדינות נוטרים הסינים טינה. את הזרים האוסטרלים למשל, הסינים אוהבים מאוד. "למה" אתם שואלים? פשוט מאוד, במונדיאל האחרון בגרמניה הדיחו האוסטרלים את נבחרת הכדורגל של יפן, ומאז הם זוכים בסין ליחס מועדף.
