חרדת הקסאם

כמו רוב תושבי המדינה, משכתי בכתפי בכל פעם ששמעתי בחדשות על נפגעי חרדה כתוצאה מנפילת קסאם או גראד. ביני לביני תהיתי לאיזו רמת פינוק הגענו. אנשים קצת נבהלים מהפיצוץ אז מגדירים אותם נפגעים? פתאום הם זקוקים לטיפול רפואי? מה השטויות האלה? מגורי בשדרות בשבועות האחרונים לימדו אותי הסתכלות אחרת.

כשנקלעתי למקום בו נפל קסאם ונפגעו אנשים, ראיתי את האימה על פניהם של ילדים כשהחריקה המקדימה את הצבע האדום נשמעה ברמקול. פגשתי את מ', שכמה רקטות נפלו קרוב אליה בעבר, ומאז בכל פעם שנשמעת האזעקה היא משתתקת ומתחילה לרעוד בכל גופה. הכי מוזר: גם עלי זה מתחיל לפעול כמו על תושבי העיר הוותיקים. בלי משים התחלתי להיכנס לנוהל קסאם בנסיעה: אני מנמיך את הווליום ברדיו, פותח קצת את החלון כדי לשמוע טוב יותר את האזעקה, מוודא ששום דבר לא יפריע לשחרר את חגורת הבטיחות, ויודע כבר איפה לאורך ציר הנסיעה אין מקומות מסתור.

בסוּפּר של נדב פגשתי את דוּדוּ, בחור נבון עיניים ועטור זיפי זקן, שידו נתונה בגבס. הוא סיפר לי שהפגיעה בזרוע קשורה להדף מהתפוצצות, אבל היא לא כל כך מטרידה אותו. "מה שבאמת נורא" אמר לי, "זו החרדה". בלשון לא מקצועית הוא ניסה להסביר מהי חרדה ואת ההבדל בינה לבין פחד. "אני יכול לפחד ממך, נניח, ואז ברור לי ממה אני פוחד ואפשר להתגבר על זה, אבל החרדה קשה יותר. אחרי שבע שנים של התשה ואלפי קסאמים התחושה הזאת הפכה לחלק ממני. למין מצב קיומי. כשבתי הקטנה יוצאת לגן בבוקר עם אמהּ אני לא יודע את נפשי מרוב חרדה. כשהטילים נופלים בקרבת מקום אני חש חוסר אונים. הפסקתי לישון בלילה. אני פוחד לבקר חברים או לצאת מהבית לסידורים. כשאני נוסע לים כדי לברוח מהמצב והמציל קורא ברמקול אני שוב נחרד. אפילו שם אני לא יכול להירגע".

שאלתי את ידידי פרופ' גבריאל שרייבר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים ברזילי, מה משמעות החרדה הזאת וכיצד אפשר לטפל בה. ראשית, הסביר לי, צריך להבין שלא מדובר בדבר חריג והאנשים שסובלים מחרדה אינם יוצאי דופן. בכל מצב של טראומה יש אחוז משמעותי באוכלוסיה שנפגע נפשית. הפגיעה מתבטאת בהתכנסות והתעלמות מהסביבה, או להיפך, בפעלתנות היסטרית, רעידות, סיוטים, חזרה אובססיבית במחשבות לרגע הטראומה, וסימפטומים אחרים. בדרך כלל התופעה היא מקומית וזמנית, ומספיק טיפול קצר במקום על ידי מישהו מוסמך כדי להרגיע את האנשים ולשלוח אותם לבתיהם.

אולם כאשר כמו בשדרות, הטראומה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב, המצב מחריף וקשה לצאת ממנו. אפילו אנשים שאינם נוטים לחרדות מפתחים סימפטומים של חרדה עמוקה ומתמשכת. במקרים כאלה ממליצים על טיפול פסיכולוגי. יש בשדרות ובסביבתה מוסדות לא מעטים הערוכים להעניק טיפול.

מה שעוזר להתגבר על טראומה מסוג זה יותר מכל, הוא קשר קרוב לאנשים אחרים שאפשר לחלוק איתם את החוויות. גם לרמת הלכידות החברתית יש השפעה. זו הסיבה, לדעת פרופ' שרייבר, שבחלק מקיבוצי הסביבה מספר פגיעות החרדה קטן יותר, על אף שלעיתים נפילות הקסאם תכופות לא פחות. הוא ממליץ לנסות לחזק את הלכידות החברתית הזאת על ידי חוגי בית, מפגשים חברתיים ואירועים משותפים.

ואני חושב שאולי גם אורחים שבאים להזדהות, קניות משותפות, מפגשים על רגל אחת בקניון או ישיבה ביחד בפאב בערב, ממלאים תפקיד בתחושת הביטחון.