אלימות נגד נשים - תירוץ להכפשת גברים?

על רציחות ומניפולציות / גיל רונן

בערך אחת לחודש נרצחת אשה על ידי בן זוגה. בתקשורת הישראלית כל רצח כזה הוא כותרת גדולה המלווה בתמונות קשות, ותמיד הטיפול דומה: מעבר לפרטים מעוררי פלצות על הרצח עצמו, הכתב מדווח אם היו תלונות קודמות בגין אלימות, ומזכיר מקרים אחרים של רציחות נשים.

ההתייחסות היא כמו לחללי קרבות: התקשורת שלנו הפנימה לחלוטין את הגישה הפמיניסטית לפיה כל אשה שנרצחת היא עוד קורבן במלחמת השליטה של המין הגברי במין הנשי. אמנם מספר הנרצחות זעיר יחסית לאוכלוסיה, אבל הנחת היסוד היא שמדובר בתת-קבוצה מתוך קבוצה גדולה בהרבה, של מאות אלפי נשים מוכות. והקריאה המובלעת-למחצה היא תמיד אותה הקריאה: להחמיר באופן קיצוני עם כל גבר שאשתו מתלוננת נגדו. מול הגבר הישראלי, מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח.

ראיית המציאות הזו – שכולנו חיים בצילה, בהשפעת התקשורת – מבוססת על סדרת מניפולציות. ראשית כל: אוכלוסיית הגברים שרוצחים בנות זוג היא דוגמה מובהקת של קבוצה פתולוגית חריגה שבחריגות. 12 מקרים בשנה מתוך קרוב לשלושה מיליון גברים, זה גבר אחד מתוך כרבע מיליון. אלה המקרים המטורפים והחולניים ביותר, הם לא מייצגים כלום.

שנית, רוב הנשים שנרצחות כלל לא הגישו לפני כן תלונות במשטרה, ולא ברור אם טיפול משטרתי-משפטי מחמיר ועיוור בכל תלונה מקטין את מספר הרציחות, או אולי להיפך. "בשנת 2003 נרצחו 14 נשים וכן שני גברים", כתב השופט המחוזי נתן זלוצ'ובר בכתב העת "משטרה וחברה" ב-2004. "רק אשה אחת התלוננה במשטרה. יתרה מכך, במקרים רבים בהם הוגשו תלונות לפני הרצח, חלקן היו בעיצומו של טיפול בבית המשפט או בתביעה. בחלק מהמקרים החשודים אף נשפטו, הורשעו, ולעתים אף זוכו לפני הרצח".

שלישית, מספר הנשים המוכות לא מתקרב אפילו למימדי הנתונים שמופצים על ידי ארגוני הנשים מזה 20 שנה. "במשרד הרווחה מדווחים כיום 16,995 מקרים של טיפול על רקע אלימות במשפחה, 6,475 מהם על רקע אלימות כלפי נשים", קבע מסמך של מחלקת המחקר של הכנסת ב-2006. גם אם כל 6,475 המקרים הללו הם מקרים של נשים המוכות באופן חוזר ונשנה על ידי בעליהן, וגם אם יש עוד כמה אלפי מקרים שלא מדווחים למרות המודעות הנרחבת לנושא, אנחנו לא מתקרבים למספרים במאות אלפים.

למניפולציות האלה יש מטרה. הן נועדו להשחיר את כלל המין הגברי ולהכשיר את הקרקע להמשך נטילת זכויותיו הבסיסיות בחקיקה. הן נועדו לעורר מדנים בין המינים ולפתות נשים לנקוט צעדים בלתי-הפיכים בגלל כל ריב אוהבים טפשי. באווירה כזו, העסקניות הפמיניסטיות ועורכי הדין חוגגים, אבל כל שאר עם ישראל, ובמיוחד ילדינו, סובלים.

יהיו מי שיציגו את דברי כניסיון לסנגר על רוצחים או כאדישות לסבל של קורבנות אלימות במשפחה. אבל קור הלב והרשעות שייכות דווקא למי שלוקחים סיטואציות טראגיות ועושים מהם הון פוליטי וכספי, ומצלמים בתקריב את פגמיו של מין אחד בעודם מסתירים כליל את כתמיו של השני.

אלימות נגד נשים היא תופעה מכוערת, אבל אלימות נגד ילדים הרי מכוערת עוד יותר: בניגוד לנשים, ילדים הם חסרי ישע. בואו לא נדבר על נושא ההפלות, שלדעת רבים בציבור הן סוג של רצח, ונתרכז רק בפגיעה בילדים שכבר נולדו: נשים מבצעות שני שלישים מהפגיעות בתינוקות ובילדים והן מובילות בפער גדול על פני גברים בכל קטגוריות ההתעללות בילדים חוץ מקטגוריית הפגיעה המינית (המהווה רק כ-10% ממקרי ההתעללות), הן על סמך נתוני משרד הבריאות האמריקני והן לפי נתוני אל"י שנמסרו לכנסת.

ניתן היה לצפות לקמפיין פירסומי ביום זכויות הילד שמראה הורים, ובעיקר אמהות, מתאכזרים לילדים, תחת סיסמה סוחטת רגשות כמו "אמאל'ה, למה?". לכאורה, כל דיווח על אמא שפגעה בילדיה עם סכין היה צריך להיות מלווה בקישורים למקרים דומים קודמים ובלחץ עיתונאי על המשטרה לכלוא כל אם החשודה בהתעללות ולא לשחררה לעולם. משום מה זה לא קורה.

לפני שמין אחד הופך סטטיסטיקות של אלימות לקרדום לחפור בו כנגד המין השני, מן הראוי שיעשה סדר בביתו שלו, תרתי משמע.

גיל רונן, יו"ר ארגון הפמליסטים

כשכולנו מודעים לאפשרות שנותקף על ידי גבר / חנה ספרן

למה כל כך קשה להפנים את המסר "לא תרצח (תאנוס, תטריד, תשפיל) אשה"? רצוי גם לא לרצוח, לאנוס או להשפיל אף אדם.

עד לשנת 1976 אלימות כלפי נשים לא היתה מושג מוכר בחברה בישראל. כשהעלתה אז ח"כ מרשה פרידמן בשאילתה בכנסת את הבעיה, היא נתקלה בבוז ובקריאות ביניים מבישות. הצעת החוק בעניין הועברה לדיון בוועדה, והמודעות לקיומה של התופעה הלכה וגדלה ויחד איתה המאבקים נגדה.

אך אלימות כלפי נשים לא פסקה ולא נעלמה. זו אינה תופעה חדשה בהיסטוריה האנושית. נשים בחברות רבות הוכרחו להתחתן עם מי שאנס אותן. באנגליה מותר היה לאדם על פי חוק להכות את אשתו במקל שעוביו לא עלה על גודל בוהן ידו. גבר יכול היה לאנוס את אשתו באופן חוקי לחלוטין, גם בישראל.

32 שנה מאותו יום שבו החל תהליך ההכרה בבעיה שלא היה לה שם, וכולנו יודעים כבר במה דברים אמורים, החוקים השתנו. מחקרים נכתבו והצהרות ניתנו למכביר וכולם מסכימים שיש למגר את התופעה. אך עדיין העובדות מדברות בעד עצמן:

• בישראל מהווה אלימות כלפי נשים גורם עיקרי למוות ונכות בקרבן, בגילאים 16-44, והיא גורמת ליותר מקרי מוות ופגיעות בריאותיות מאשר מחלת הסרטן או תאונות דרכים.

• לפחות אשה אחת מתוך שש בישראל הוכתה, נאנסה, או נפלה קורבן להתעללות אחרת במהלך חייה. בדרך כלל המתעלל הוא בן משפחה או מישהו אותו היא מכירה.

• נשים בישראל נופלות קורבן לאלימות במשפחה בתדירות גבוהה יותר מאשר קורבנות של פריצות, גניבות, או כל הפשעים הפיזיים האחרים גם יחד.

• 70% מהנשים שהיו קורבנות רצח נרצחו על ידי בני זוגן הגברים (בעלים, חברים לשעבר, גרושים) במגזר היהודי. במגזר המוסלמי אלו הם לרוב אחים או אבות שעושים זאת.

מאז 1990 ועד 2007 נרצחו 708 נשים, נערות וילדות. (מתוך מחקר של שבי ברזלי, חיפה) עצרו רגע את הקריאה. הסירו מבטכם מהמספרים. חשבו על האשה הזאת האחת שהיתה בת, אחות, אמא, דודה. היא איננה יותר. חשבו על עולם ומלואו של תקוות וחיים ומעשים ויחסים שנגמר כהרף עין. נסו לדמיין או להיזכר ברגע אחד של אלימות, הטרדה, השפלה, אונס. אין צורך במספרים. אין צורך להוכיח ולשכנע. אנחנו – נשים ולעיתים גם גברים – מודעים לאפשרות שנותקף בצורה זו או אחרת על ידי גברים.

על פי הערכות, בארץ ישנן כ-200 אלף נשים מוכות. הסטטיסטיקה לגבי מקרי האלימות כלפי נשים אינה מדויקת אולי, אבל השכיחות היא כל-כך גבוהה שאנחנו יכולים להיות בטוחים שמדובר בבעיה משמעותית מבחינת בריאותן וחייהן של נשים ושל בני ובנות משפחתן. הטרדה מינית, אונס, רצח נשים, סחר בנשים וכל התופעות שבהן גברים מתעללים בנשים, יכלו להימנע אילו המסר של "לא תרצח נשים" היה מופנם תרבותית וחברתית בקרב הציבור כולו.

השינויים בחקיקה והעובדה שאלימות כלפי נשים אסורה על פי חוק במדינות רבות ובהן גם ישראל אינה דבר של מה בכך. הם מעידים על כך שבאין מוצא אחר יש להפעיל מדיניות של ענישה בתקווה להרתיע. ארגוני נשים שהעלו את הבעיה לסדר היום ונשים שמובילות מאבקים נגד אלימות מסוג זה אינם מפיקים טובת הנאה ממנו. גברים רבים שותפים גם הם למאבק באלימות כלפי נשים. זהו איננו מאבק סקטוריאלי. זהו מאבק משותף של כל מי שאינם מעוניינים/ות לחיות בחברה שבה האלימות כלפי נשים מותרת ואפשרית.

יתרה מזאת. יתכן שמהפכה חברתית וחשיבתית שתביא לשינוי בתפיסת האשה כנחותה וכמי שראויה ליחס משפיל, תוכל לשנות את פני החברה כולה. אולי אלימות איננה דרך לפתרון סכסוכים מכל סוג? אם גברים חייבים להשתמש בכוח כדי להתגבר על בעיות בחיי היום יום שלהם, אין ספק שפתרונות של כוח וכוחנות ישלטו גם בחיים הפוליטיים שלנו. אם גברים ונשים יחפשו דרכים לא אלימות לפתרון סכסוכים בבית ומחוצה לו, יתכן שעולם אחר אפשרי.