מדוע רגשות מחזקים זכרונות?

איפה היית ומה עשית כשאנואר סאדאת הגיע לארץ? או כשבני-האדם הראשונים נחתו על הירח? באיזו שעה ובאילו נסיבות קיבלת את הצעת הנישואין? או מה חשת כשנולד בנך הבכור? ומה אכלת לארוחת הבוקר לפני יומיים?

אנשים רבים יודעים להשיב בפרטי פרטים על השאלות הראשונות, ומתקשים לזכור את התשובה לשאלה האחרונה. זוהי תופעה מוכרת לחוקרי מוח, שאף מציעים לה הסבר מדעי: "ההקשר הרגשי משפיע על זיכרון ולמידה", אומר ד"ר רוני פז, שהצטרף באחרונה למחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע. "אנחנו זוכרים טוב יותר - ובחיות רבה יותר - אירועים שקשורים ברגשות חזקים. הדוגמה האופיינית לתופעה היא, למרבה הצער, האופן בו אנו זוכרים אירועים טראומטיים".

נקודות ההשקה שבין הרגש לבין הפעילות הקוגניטיבית המתרחשת במוח הן מתחומי המחקר שבהם עוסק ד"ר פז. כיצד רגשות, חיוביים או שליליים, מחזקים את הזיכרונות שלנו? כיצד משפיעה הציפייה לגמול על תהליך הלמידה? כיצד מתערבים שיקולים רגשיים בקבלת החלטות "הגיוניות"? ולהיפך - כיצד אנו שולטים ברגשות באמצעות השכל?

הפרעה באיזון שבין הרגש להיגיון עשויה להוביל לתופעות כמו תסמונת פוסט-טראומתית, התקפי חרדה, אוטיזם וסכיזופרניה, כך שהבנת יחסי הגומלין בין התהליכים המוחיים השולטים ב"רגש" לאלה הקשורים בפעילות הקוגניטיבית, היא חיונית לצורך פיתוח דרכים לסייע לחולים הסובלים מהפרעות אלה.

עיבוד המידע כדו-שיח

איזור מוח שממלא תפקיד מרכזי בתחום הרגש והגמול הוא האמיגדלה (Amygdala), או "הגוף השקדי" - מבנה דמוי-שקד,

קדום מבחינה אבולוציונית, הממוקם בעמקי המוח. הטיפול במידע קוגניטיבי, לעומת זאת, מתבצע בעיקרו במערך גדול של

אזורים אחרים, ובהם חלק מקליפת המוח (Neocortex) וההיפוקמפוס (Hippocampus).

עיבוד המידע מתנהל כמעין דו-שיח בין שני האזורים האלה: המידע מגיע אל קליפת המוח, ממנה הוא נשלח להיפוקמפוס, ולאחר סדרה של מעברים חוזר לאחסון סופי בקליפת המוח. כאשר המידע נושא אופי רגשי, מתערבת האמיגדלה בשיחה, ומשפיעה על מעבר האותות העצביים בין קליפת המוח להיפוקמפוס.

"כדי להבין במדויק את התפקיד שממלאת האמיגדלה במשחק הזה, יש צורך בהסתכלות לא שגרתית, על כל המערך בבת אחת", אומר פז. לצורך כך הוא משלב שיטות נוירו-פיסיולוגיות והתנהגותיות עם גישות חישוביות. שילוב השיטות מאפשר לא רק לבחון תאי עצב בודדים, אלא גם לנתח פעילות של רשתות גדולות של תאי עצב, ולהבין קשרי גומלין רב-ממדיים בין אזורים שונים במוח.

שימוש בגישה המערכתית הזו הוא שהוביל את פז, במהלך מחקרו הבתר-דוקטוריאלי באוניברסיטת רטגרס בניו-ג'רסי, לגילוי המנגנון העצבי האחראי לחיזוק זיכרונות רגשיים, ולחשיפת תפקיד האמיגדלה בתהליך זה. מדידת פעילותם החשמלית של תאי עצב במספר אזורים בעת ובעונה אחת הראתה, כי האמיגדלה מתערבת בתנועת האותות העצביים על הציר המקשר את קליפת המוח וההיפוקמפוס.

המחקר, שתואר בכתב העת Nature Neuroscience כ-"tour de force של מחקר נוירו-פיסיולוגי התנהגותי", הראה כי כאשר הלמידה מתחוללת בהקשר רגשי (לדוגמה, כאשר הנבדק מצפה לגמול מסוים), האמיגדלה מחזקת את תהליך הלמידה: היא מגבירה את תנועת האותות העצביים, וגם "מסדרת" אותם בכיוון ברור - מקליפת המוח אל ההיפוקמפוס.

דו-שיח בין האמיגדלה לחלק אחר של קליפת המוח אחראי לתופעה אחרת שחוקר ד"ר פז - הכחדת זיכרונות. "הכחדת זיכרונות היא לא שיכחה, אלא לימוד חדש, שמווסת את הזיכרון הראשוני. אנחנו בעצם לומדים 'להשתיק' את התגובה שלמדנו לבצע קודם לכן", הוא אומר.

המוח משתיק את הרגש

המודל העדכני ביותר בתחום זה מצביע על איזור מסוים בקליפת המוח שמווסת את פעילות האמיגדלה, וכך מדכא את ייצור התגובה, אולם המנגנונים השולטים בתהליך הזה אינם מובנים כל צורכם. תופעה דומה מתחוללת גם כאשר אנחנו מנסים לקבל החלטות באופן רציונלי - קליפת המוח ההגיונית משתיקה את טיעוניה הרגשניים של האמיגדלה, שמנסה להתערב

בתחומים לא לה. חוסר יכולת להכחיד זיכרונות, בגלל פעילות לא תקינה של קליפת המוח, עשוי לגרום להתקפי חרדה או לפוסט-טראומה, משום שהזיכרון הטראומתי צף ועולה ללא שליטה.

דרך נוספת לתקוף הפרעות חרדה ופוסט-טראומה היא דרך הבנת תהליכי הכללה של למידה. למידה מבוססת על היכולת להכליל וליצור הקשרים והשלכות, אבל גם על היכולת לשמור על ספציפיות. אדם שלמד כיצד נראה ספל קפה ידע לזהות ספלים נוספים, אבל לא ינסה לשתות קפה מתוך סיר. אנשים שסובלים מטראומה עושים הכללות גורפות, ואינם מסוגלים לנתק את המאורע הטראומטי מאירועים דומים, אך נבדלים.

מדוע אנשים מסוימים, שנפגעו בתאונת דרכים, מפתחים חרדת נהיגה, ואנשים אחרים אינם יוצרים קשר אוטומטי בין האירועים? במחקריו העתידיים יתמקד ד"ר פז בבסיס הנוירולוגי של תהליכי ההכללה תוך התמקדות ברגש ובתגמול. הבנת תהליכי ההכללה, והמנגנונים המאפשרים שיווי משקל בין הכללה לבין ייחודיות, תאפשר אולי גם ליצור מכונות בעלות יכולות כאלה - אשר מבצעות מטלות למידה וחשיבה מוגדרות, באופן דומה לזה שעושים זאת בעלי-חיים ובני-אדם.

מתוך גיליון מספר 50 של מגזין מכון ויצמן