בית משפט בהפרעה
החלשתה של מערכת המשפט בידי פוליטיקאים משפיעה על פסיקותיו כמו גם על יכולתו לפקח כראוי על השלטון ולעשות צדק עם הציבור
מערכת המשפט בישראל מצויה כעת באחת מתקופותיה הקשות ביותר מאז שנות ה-60, בהן חוותה זעזועים של ממש. פרשיית עבירות המין של הנשיא לשעבר משה קצב חשפה מעט מן המרובה.
כזכור, בית המשפט העליון לא מצא את תפקוד היועץ המשפטי כטוב במיוחד, לשון המעטה, וכמה מן השופטים לא חסכו שבטם מניהול בעייתי של תיק החקירה וניסוח גרסאות כתב האישום. אך דעת הרוב חששה מלהתערב ולהביא בכך לביטול עסקת הטיעון.
בניגוד לפרשנויות כאילו בג"ץ נצמד בפסק דינו למסורתו השיפוטית שלא להתערב בהחלטות היועץ, דווקא בעבר היו חריגים למדיניות שיפוטית זו, בהם בית המשפט התערב וביטל החלטות שלו. אך הפעם נמצא בית המשפט העליון במצוקה ציבורית ומשפטית של ממש, מול שר משפטים ביקורתי מאוד וקואליציית חברי כנסת שעניינה לחסל את עצם יכולתו השיפוטית של בג"ץ בתחומים פוליטיים.
המאבק הפוליטי הבוטה המתנהל כיום נגד בית המשפט העליון אינו עוסק כלל באקטיביזם שיפוטי כי אם בעצם יכולתו השיפוטית של בג"ץ. המערכה לא ניטשת על גבולות המעורבות השיפוטית של בית המשפט העליון בפוליטיקה, אלא נגד פיקוחו השיפוטי על הפוליטיקה בכלל. וכך שני השחקנים המרכזיים של המשפט הישראלי מצויים בשיא חולשתם המוסדית: העומד בראש מערכת התביעה הכללית איבד הרבה מיוקרתו ומיכולתו, בעוד חוד החנית של מערכת השיפוט, בית המשפט העליון, מצוי בקשיי תפקוד ומתקשה לאכוף את מדיניותו השיפוטית.
הכוח הפוליטי נתון בידי אליטות מצומצמות,שחלקן מיוצג בממשלה. אחרות נסתרות מעין הציבור, נהנות מהון, השפעה בלתי רשמית, ועמדות השפעה ממשית על אישים פוליטיים. לכל אלו מפריע מאוד בית המשפט העליון וגם מפריעה מאוד מערכת משפטית אפקטיבית.
אך הבעיה כיום איננה האקטיביזם של בית המשפט העליון, אלא מסע המלחמה שמתנהל נגד שופטים, ועניינו למנוע מבית המשפט העליון לבקר תחומים ציבוריים שלמים ולהעבירם בלעדית לניהולה החסין של הממשלה ללא כל יכולת לבקר אותה. זהו מאבק שמהווה סימפטום רחב יותר לעת הפורענות בה אנו נמצאים.
לחולשה של מערכת המשפט השלכות חשובות. הרצח המתועב של בחורי ישיבת מרכז הרב הביא בתורו להתפרעויות קשות של יהודים המאיימים לפגוע בערבים, ולכמעט אפס תגובה של מערכת המשפט כנגד המסיתים. לכאורה הובהר כבר ברצח יצחק רבין כי מילים יכולות להוביל לרצח פוליטי, אך נדמה כי גם הפעם לא נלמד הלקח. חובה מוטלת על מערכת התביעה לשקול ולהגיש כתבי אישום נגד ראשי המתפרעים ואלו שעודדו אותם לפגוע בערבים חפים מפשע. אך מוסדות המשפט חלשים מדי כדי להעמיד את הציבור הישראלי על חומרת המצב של הסתה לאלימות.
במצב של חולשה כזו חסרה המערכת כלי פיקוח ובקרה. מי יערוב כי במערכת משפטית חלשה שמאבדת את עוגני עוצמתה יביא מישהו לאכיפת המלצות דו"ח וועדת וינוגרד? מי יהיו, למשל, הגופים החיצוניים לצבא ולממשלה שיביאו ליישום המלצות אלו? מי יערוב כי ממשלת אולמרט שיצאה למלחמה מיותרת וניהלה אותה ברשלנות איומה תפיק ולו לקח אחד ראוי? הממסד הפוליטי בישראל מצוי כעת במתקפה כנגד אליטות של פיקוח חוקתי והוא בוודאי לא ימצא זמן ועניין באכיפת רפורמות מבניות במשטר הפוליטי. בשעות אלו של עת פורענות זקוקה מערכת המשפט הישראלית לרפורמה.
דווקא שר משפטים דעתן וחזק היה יכול להועיל, אך חלק מיוזמותיו שמלוות בקואליציה עויינת של חברי כנסת, עושות כרגע את הדבר ההפוך, ומחלישות עוד יותר את המערכת המשפטית שבראשה הוא עומד.
אולי חוקה לישראל היא התשובה? במצבה הנוכחי של הפוליטיקה הישראלית חוקה כוללת בכתב תזיק הרבה יותר מכפי שתועיל. השאלה היא לא אם תהיה לישראל חוקה בכתב אלא מה יהיה כתוב בה. במצב הנוכחי לא תכלול חוקה כזו סוגיות מרכזיות של זכויות אדם והיעדר ההפרדה בין דת אורתודוכסית למדינה יעוגן בה כעובדה. לכן עדיף שיפור המצב באמצעות חקיקה הדרגתית, בעיקר של זכויות חברתיות. חוקה בכתב תביא למגבלות קשות עוד יותר מאלו הקיימות כיום ממילא.
פרופ' גד ברזילי הוא פרופסור מן המנין למשפטים, לימודים בינלאומיים ומדע המדינה באוניברסיטת וושינגטון, ולשעבר מנהל התוכנית למשפט, פוליטיקה וחברה בחוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
