שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    תעודת שליש לאנאפוליס
    ועידת אנאפוליס אמורה היתה להתניע תהליך מדיני. האם אולמרט וממשלתו לא עושים די כדי לקדמו, או שמראש לא היה לכך סיכוי?
    שאול אריאלי זלמן שובל 

    שאול אריאלי

    אולמרט לא מגבה מילים במעשים

    שליש מ"שנתאנאפוליס" שיועדה להשגת הסדר קבע - חלף. נדמה כי הממשלה סבורה שהזמן חזר לשחק לידי ישראל ואין מקום ליישום המסקנה אליה הגיעו חמשת ראשי הממשלות האחרונים: "שתי מדינות או שישראל גמורה", כפי שניסח זאת אולמרט עצמו.

     

    אותו אולמרט סבור כי ללא קואליציה יציבה לא יתקיים מו"מ עם אבו מאזן, והוא משמר מדיניות של "דבר ואל תעשה". בממשלתו יושב שר הביטחון, שמבטיח כי המציאות היומיומית ביהודה ושומרון תיטול כל שביב של תקווה מהפלסטינים ביחס לכדאיות של תהליך מדיני עם ישראל. לצידו מככב גם יו"ר ש"ס, אלי ישי, המבטיח כי דווקא המו"מ על הסדר הקבע, זה האמור להוביל לסוף התביעות, לא יעסוק בסוגיות הליבה, ובראשן ירושלים.

     

    יש לחזור ולהזכיר לממשלה כי הסיבות שהניעו את ישראל כמו גם את הפלסטינים למצוא הסדר מדיני תוך כדי האינתיפאדה הראשונה בדמות תהליך אוסלו, לא נשענו על גילויי אהבה מאוחרת, אלא על תחושת ה"אין ברירה". סיבות אלו לא נעלמו. ההיפך הוא הנכון. הן חזקות היום יותר מתמיד:

     

    ראשית, זה עולה לנו ביוקר. ישראל, שעד האינתיפאדה הראשונה נהנתה במחיר השקעת כוחות מינימאלי מכוח עבודה זול, ממים שמקורם באיו"ש וממיסים שנגבו מפלסטינים, נאלצת בהדרגה לוותר על כל אלה ומנגד לשלם מחירים גבוהים במיוחד.

     

    מאז האינתיפאדה הראשונה נהרגו למעלה מ-1,500 ישראלים ונפצעו אלפים. צהל והמשטרה הגדילו את מערך הכוחות בשטחים פי 12 ויותר! מ-1987 ועד היום הוסיפה הממשלה למעלה מ-40 מיליארד שקלים לעלויות השוטפות של הפעילות הצבאית בעזה ובגדה בגין "האירועים בשטחים". ישראל איבדה רק באינתיפאדה השנייה תוצר בגובה של 45 מיליארד שקל לערך.

     

    שנית, כל זה לא יוסיף שטחים למדינת ישראל. גם אם גידרנו מאות אלפי דונמים בגדה בעלות של 13 מיליארד שקלים, וגם אם חלקו הראשון של מכתב בוש הכיר "במציאות החדשה" שנוצרה עם הקמת גושי ההתנחלויות, גם הוא התנה זאת בהסכמה הדדית שמשמעה חילופי שטחים ביחס 1:1. הקהילה הבינלאומית נחושה ועקבית יותר בעמדתה. וקוראת לנסיגת ישראל מהשטחים הכבושים, לרבות ממזרח ירושלים, ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. גם העולם הערבי מדגיש ביוזמתו ממרץ 2002 כי התנאי לשלום ולנורמליזציה עם ישראל הוא גבולות 67 והקמת מדינה פלסטינית.

     

    שלישית, לכוח היום יש יותר מגבלות מאז. בהיעדר יכולת למלחמה בנוסח מלחמת ששת הימים בה "צה"ל יכול לנצח", ובהיעדר פיתרון מדיני אפשרי, איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס יעדיפו ישראל מדממת בעזה, בגדה ובלבנון.

     

    מדיניותם של שרון ומופז, אולמרט וברק, בדומה לנתניהו, ליברמן ואיתם, של "קודם ביטחון ואחר כך שלום", שעה שלא מוצגת כול חלופה מדינית סבירה בפני הפלסטינים והסורים, היא המתכון לחיזוק הקשר אירן- סוריה-חיזבאללה-חמאס ולקריסת האפשרות ליציבות ולהסכמי קבע שיבטיחו מדינה יהודית ודמוקרטית.

     

    לבסוף, רעיון שתי המדינות יפנה מקומו לברירת המחדל בדמות מדינה אחת בעלת רוב ערבי. המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים משתנה בעקביות לטובת האחרונים. החלטת הסוכנות לפרק את מחלקת העלייה מוכיחה סופית שאין עליה שתאזן את הריבוי הטבעי בשטחים. ייחולו של פרס בזמנו "כי אילו היה מתרחש נס ומספר היהודים בארץ ישראל היה מגיע לשמונה מיליון..." רחוק מהתגשמותו לאור העובדה שמספר יהודים כזה, שמתגוררים בצפון אמריקה ובמערב אירופה נהנים מרמת חיים גבוהה יותר מאשר בישראל וקרוב ל-50 אחוזים מהם נישאים לבני זוג שאינם יהודים.

     

    ויתור אסטרטגי של הפלסטינים על רעיון שתי המדינות והמרת המאבק הלאומי במאבק אזרחי יקרע את החברה בישראל בין חסידי הדמוקרטיה לחסידי האתנוקרטיה, וידחק את ישראל טרם כניעתה ללחץ הבינלאומי לעמדת המצורעת, עמדה שננטשה מזמן על ידי דרום אפריקה.

     

    מן הראוי שהצהרות השלום של אולמרט יגובו גם במעשים של ממשלה אחראית. אחרת התבטאותו של טדי קולק בזמנו, "בממשלה שלך, כולם שיכורים. יום אחד הם יתפכחו, אבל זה יהיה מאוחר מדי" - תטפח על פרצופם וגרוע מכך - על עתידנו.

     

    שאול אריאלי, המועצה לשלום ולביטחון, ממחברי הספר "חומה ומחדל"

     

    חזור למעלה
    זלמן שובל

    כישלון התהליך נעוץ בשורשיו

    דומה שמעולם לא היתה התקהלות כזאת של מנהיגים זרים, דיפלומטים, "לשעברים" ו"לעתידים" למיניהם בירושלים כמו בשבועות האחרונים. כולם הגיעו כדי לנסות ולהנשים את התהליך המדיני שוועידת אנאפוליס נועדה להשיק. ואולם, "סוף הסכסוך" נראה רחוק מתמיד.

     

    אין זו רק מיתקפת הטרור של החמאס והג'יהאד האיסלמי, או רתיעתה של ישראל מלפעול נגדה בדרך המתבקשת. לכל מי שעיניו בראשו ומינימום של נסיון מדיני ודיפלומטי באמתחתו, צריך היה להיות ברור מראש שלא היה סיכוי קל שבקלים שהוועידה או התהליך שבא בעקבותיה יניבו תוצאות חיוביות. ועידות בינלאומיות ממילא אינן המגרש המועדף מבחינת ישראל, אך ל"אנאפוליס" חסרו רוב נתוני היסוד להצלחה.

     

    בניגוד לוועידת מדריד, למשל, לא היה קיים הפעם תיאום מדיני אמיתי בין ישראל לארה"ב – מחדל המתבטא, בין היתר, באי-ההבנות הבלתי פוסקות בנושאים כגון הביטחון בגדה המערבית, הבנייה בישובים, ועוד. משקיפים בינלאומיים בעלי ניסיון רב-שנים בענייני המזרח-התיכון העירו עוד לפני הוועידה בנובמבר אשתקד שהסיכויים להתקדמות, כל שכן להסכם, כשבראש שני הצדדים עומדים מנהיגים חלשים נטולי אמון בקרב עמיהם – שואפים לאפס. סיכויים אלה בוודאי אינם משתפרים בהתחשב בכך שמצבו הפוליטי של השושבין הראשי, ממשל בוש, בעייתי אף הוא.

     

    רבים בקהילה הבינלאומית ובעיקר באירופה – כמו גם בחוגים מסויימים בישראל – קיוו אמנם שארה"ב תפעיל לחצים על ישראל בנושאים אלה או אחרים, אך ספק אם זה מה שעומד לקרות.

     

    טעות יסודית נוספת לגבי "אנאפוליס" היתה שהיא ניסתה לרתום את העגלה לפני הסוסים, כלומר לחתור להקמת מדינה פלסטינית תוך שנה – מבלי שיתקיימו התנאים האלמנטריים לכינון עצמאות מדינית – לא מבחינה כלכלית, לא מבחינת שלטון חוק או קיומם של מוסדות שלטוניים, ועל אחת כמה וכמה לא מהבחינה של אחדות לאומית. השושבינים הבינלאומיים וארה"ב בראשם גם דיברו על "מדינה פלסטינית דמוקרטית ושואפת לשלום, לצד ישראל" – חזון שלאור המציאות נראה אשלייתי לחלוטין.

     

    גם מדינות ערב ה"מתונות", שעל-פי התסריט האמריקני והישראלי היו אמורות לסייע – הערימו תחת זאת מכשולים נוספים. אך נניח שפני הדברים היו שונים ושהחמאס לא היה משתלט על עזה – האם באמת ניתן להעלות על הדעת שבעתיד הניראה לעין תוכל להיות הסכמה בין ישראל להנהגה פלסטינית כלשהי על מה שמכונים "נושאי הליבה"? ("נושא הליבה" האמיתי הוא חוסר נכונותם של רוב הפלסטינים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו). אבו-מאזן ואפילו מנהיג חזק ממנו לא יסכימו לביטול סופי ומוחלט של "זכות השיבה"; שום מנהיג פלסטיני או ערבי אינו מוכן להסכים לפשרה אמיתית בעניין ירושלים, ואינו מקבל את העובדה שהמדינה הפלסטינית לא תוכל להשתרע לפחות על כל השטח שהיה כבוש עד 1967 בידי ירדן ומצרים – ושנוכחות ישראלית כזאת או אחרת באזורים אלה הינה עובדת-קבע.

     

    למעשה, אבו-מאזן בא לוועידת אנאפוליס מבלי שסטה ולו במילימטר מהעמדות הערביות המסורתיות הקיצוניות ביותר – והוא ממשיך בקו זה גם עכשיו.

     

    האורחים הזרים שהזדמנו אלינו ימשיכו כנראה לדבר על הצורך בהסרת מחסומים או לדרוש הפסקת בנייה ב"התנחלויות" – ואולי אף להציע שישראל תנהל מו"מ עם החמאס, כי הרי "שלום עושים עם אויבים", וכ"ו – וככל שהזמן ל"תאריך היעד" של אנאפוליס יתקצר ימשיכו לבוא, להטיף ולייעץ.

     

    ברם, נראה שהמעורבים העיקריים – האמריקנים, הרוסים, האירופים ואף ישראל והפלסטינים – כבר הבינו שהדרך מאנאפוליס מובילה לשום מקום, ולכן סימנו מטרה חדשה: לא הסכם סופי אלא רק הסכם עקרונות. וריאציה זו תאפשר לממשל האמריקני להודיע על הצלחה, לאבו-מאזן להצהיר שלא וויתר על אף לא אחד מהעקרונות הפלסטינים כולל הפליטים וירושלים – ולמר אולמרט לנופף בפני הציבור את התקווה שהשלום הניכסף בוא יבוא – בתנאי, כמובן, שהוא יישאר בתפקידו.

     

    הסכנה מבחינת ישראל ב"נייר עקרונות" כזה הוא שהממשלה הנוכחית עלולה להתחייב בו לצעדים שיכבידו על כל הממשלות בעתיד לנהל מו"מ אמיתי. אך ממילא נראה כרגע שגם "הסכם העקרונות" ניתקל בקשיים ולכן באים היום ומציעים "ועידת המשך" לאנאפוליס – במוסקבה (בין היתר, כדי להכניס גם את סוריה לסיפור) או במקום כזה או אחר באירופה.

     

    בעולם התיאטרון, כשהצגה נכשלת, מנסים לפעמים להצילה בעזרת "מתקן הצגות" מקצועי, אך בעניין אנאפוליס נראה שצריך יהיה לכתוב את המחזה מחדש – ולשכור שחקנים אחרים.

     

    זלמן שובל, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון וחבר המשלחת הישראלית בוועידת מדריד

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "תעודת שליש לאנאפוליס"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים