מאדאם, זוהי אפריקה

אני רואה, מריחה, שומעת את הקולות. אף פעם לא חשבתי שאפריקה היא "רומנטית" והסרטים על ספארי ג'ירפות, פילים, ושימפנזים מתרוצצים מעולם לא עשו עלי רושם. כי כאן בתוך המחזה הסוריאליסטי הזה. באזור הטרופי, בתוך שלל של אוצרות טבע, ספארי ויערות עמוסים בפירות טרופים, כאן נראה כי הזמן עצר מלכת, בשתי מילים "על הפנים". כחלק מהמראה הסוריאליסטי הזה, נהג המיניבוס מוריד כעשרים כבשים, שאין לי מושג מאיפה שלף אותן, בזו אחר זו לדרכן, עם בעליהן. כ-30 גברים, נשים וילדים ואני נותרנו דחוסים בתוך טרנזיט שיש בו רק תריסר מקומות ישיבה. תוסיפו לזה את המטלטלין: סלים, תיקים, קרטוני מזון, יתושים, זבובים וגם עיזים, ותקבלו גם אתם ריחות חריפים של צחנת זיעה, אוויר דחוס וקוצר נשימה.

אני מנסה למצוא את מקומי איכשהו בין שתי נשים, עליהן תינוקות וסלים. אין לי מושג מה לעשות קודם, לסתום את האף או לחפש משב רוח, שמביא איתו ריחות ביוב והרבה אבק דרכים. הרוח מפזר חול בעיניים, מהול בלחות כבדה. עוד רגע יצנחו מהשמים טיפות כבדות של חול שחור, וישטפו את הארץ בגשם מלוכלך. בתחושת עלפון, אני שולחת מבטי ישועה וסבל לעבר הנוסעים, הנהג ועוזריו, ומקבלת תשובה: "מאדאם זאת אפריקה". בעניין אפריקה אני מסכימה אך בבקשה, גם ככה קשה, אל תקראו לי מאדאם.

זה מה יש לאכול. אפריקה. צילום: זמירה רון

תודה לאל שהושיעני וחילצני מהסיוט, והגעתי בשלום למחנה הפליטים "סנט תומאס מיניקולו", שבצפון אוגנדה, על גבול סודן- קונגו. אלוהים, כמה שבא לי עכשיו לנגוס בעגבנייה עסיסית, ללעוס מלפפון טרי, לטבול פיתה בגבינה לבנה, וואו כמה מתחשק לי לעמוד תחת מים זורמים, ולהפסיק לגשש באפלה אחר תיק הרחצה. אני בורחת לעיירה, עד כמה שאפשר לקרוא לה עיירה, ואם יתמזל מזלי ויהיה חשמל, אוכל לחוש במים זורמים המטפטפים מעלי. קרים אמנם, אך בכל זאת: מים וחשמל ואולי, אולי, גם עגבנייה, יהיה להם להציע לי במלון הזה.

לגמתי יין מנגו אוגנדי, בהיתי באוויר. רוקנתי בקבוק בירה, תוצרת אוגנדית, רוויתי מרווה שהבאתי מהבית. נחלצתי מעיניים פעורות, מבטן נפוחה, נחלצתי מתוך המבוכה, מהניסיון להסביר לעצמי עד כמה אני כבר לא מבינה כלום. נחלצתי מהמחנה ליממה שלמה.

אנשים ללא זכויות

תמונה אחת אומרים, שווה מאלף מילים, לא נכון! ואלף מילים יספרו יותר מתמונה אחת, גם לא נכון! דיווח מהשטח לא מספיק. צריך לראות כדי להאמין, כי מה כבר אפשר לומר על מה שנאמר, ומה עוד לא נאמר. ייצרו סרטים וסיפורים, נוצרו מזמורי גוספל ושירי קינה. על אנוסות שהפכו לאמהות ילדות, על חטיפות ילדים והפיכתם לחיילים רוצחים, אזרחים קטועי כפות רגלים שלא יוכלו לנוס על נפשם, קטועי לשון שלא יוכלו להעיד, קטועי ידיים שלא יוכלו לעבוד, קטועי אוזניים... אני מנסה להסביר, אבל מסוגלת לכתוב רק שהמצב הרבה יותר מנורא, יותר מכל מה שאנו מכירים כנורא. אולי לזה התכוון המשורר כשאמר "לעזאזל".

לפרוטוקול, אני יכולה להוסיף עוד שהעולם באפריקה פשוט מחורבן. חרב עולם הילדות, חרב כבודם של נשים וגברים. חורבן סביבתי, חורבן הטבע. אפילו השימפנזים, מעידים המקומיים, בורחים לעומק היערות, הם הפסיקו להתיידד עם בני האדם, אלו רק עשו להם צרות. אפריקה קשה, קשה עד מאוד, אני מנסה לעבור בשלום את המחלה הראשונה שלי באפריקה, בכמיהה שזאת תחלוף ממני כדי שאוכל לשקוע במשימה שלשמה הגעתי לכאן. אבל באפריקה כמו באפריקה, יוצאים ממחלה אחת, נופלים אל תוך השנייה.

בין המחלות הפסקתי למלמל "שאלוהים ישמור". באפריקה אלוהים לא מסתובב, אולי חם לו מידי, ואף על פי כן, הם ממשיכים להתפלל ולאהוב את אלוהים. לחייך, לצחוק, ובכלל בהתנהלותם יש כמה דברים מפתיעים שמשכו את תשומת ליבי: ראשית אף אחד לא מעשן. שנית, האפריקאים "סתלבטנים"- כל הזמן צוחקים. ושלישית - לא קיים רגע ללא המשפט: "ככה זה באפריקה", ובאפריקה כמו באפריקה, אין שום דבר קל. כי אפריקה קשה. והמחלות שלה קשות, גם השפעת הכבדה שחטפתי, שנגדה אפילו הכדורים שרשם לי הרופא האוגנדי לא עזרו. ברור לי היום יותר מתמיד, שכאן ב"עזאזל" הזה, אין כל תקווה, אין סיכוי, ואין כל טעם לדבר על זכויות בסיסיות, למשל זכות בסיסית לשתות מים, רק מים. למשל זכות בסיסית לאכול, אוכל צנוע ביותר. למשל זכות בסיסית לכסות חלקי גוף צנועים. או הזכות הבסיסית ללדת בכבוד, ולהיוולד כאחד האדם. הזכות הבסיסית לחיות.

ממשלת ארגוני הסיוע

מעצמת האו"ם וארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים, מסתובבים כאן ופועלים כממשלה לכל דבר. צי רכבים ענק, בעיקר ג'יפים, משייטים בדרכים לא דרכים. כל העולם כאן. לוגיסטיקה חסרת מעצורים ובלתי נתפסת, שלטי ענק של ארגונים מציפים את המרחבים הפתוחים, ארגונים הומניטאריים, סביבתיים, חינוכיים, פמיניסטים. מתרוצצים כאן במטרה להושיע טיפת עולם, רובם ארגוני הסיוע של האו"ם מהווים פשוט מאוד "ממשלה".

משרדים ומחלקות של הסייענים הללו ממלאים את רחובותיה של "גולו", עיירה קטנה, מרחק יריקה ממאות מחנות הפליטים. מרחק יריקה ממקום בו יחזו עינכם בפלצות היצירה אנושית: תינוקות מתבוססים בתוך ביוב, בוץ ומים רעילים, ואלוהים יודע מה עוד יש שם. מרחק יריקה מהטירוף הזה המכונה: "אזורי אסון".

כממשלה לכל דבר, ארגונים אלו דואגים, למזון, חינוך ורווחה. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מסתובבים לאורכם ולרוחבם של אלפי מחנות, אנשים מיוחדים, טובים ומלאי רוח הקרבה. רבים מהארגונים מעסיקים את המקומיים מתוך תפיסה שהם אלו שצריכים להוביל ולהנהיג אבל יש לי תחושה שאת אפריקה, אף אחד כבר לא יציל. כי "מאדם ככה זה באפריקה", נאמר לחלוטין לא ממקום רומנטי, אלה מתוך ידיעה ששעות ספורות מכאן חי לו עולם אחר. עולם שמן ושבע ורחוק שנות אור, שהשמים אצלו הם הגבול.

נשים בסדנת תיאטרון. אפריקה. צילום: זמירה רון

נראה כאילו הזמן עוצר מלכת ומאום לא קורה. מולי משאית הפורקת אורז ולשמן ומחלקת לקבוצת פליטים- "חולי וחולות איידס". ומה עם האחרים, והתינוקות? בשביל להבין את המצב, תינוקות וילדים רבים נולדו לנשים שנישאו בכפייה כמשרתות מין וילדו מתוך אינוס, במטרה להפוך את ילדיהן לחיילי המורדים. איכשהו מעטות בלבד הצליחו לנוס על נפשן והן משוקמות ומשוכנות במרכזים מוגנים של ארגוני הסיוע, שם הן זכות לטיפול אישי, קבוצתי וכלכלי. גייסו את הדמיון לשער מה גורלן של תינוקות אלה. רבבות של ילדים יתומים פוערים עיניים ענקיות, הם לא מכירים, ואין סיכוי שהם יכירו אי פעם את החיים שלנו. חיים עליהם אנחנו מרשים לעצמנו להתלונן.  התסכול הניע אותי לכתוב כמה מילים עלובות, ולצלם כמה תמונות במצלמה המצו'קמקת שלי, מבלי להיות צלמת.

"מהפח אל הפחת"

והרי ממילא שום מילה, שום תמונה, שום מאמר, דוח ועוד דו"ח, כלום לא תופס את הטירוף הזה. טירוף השייך לאפריקה בלבד, ליבשת לה יש בעלות על הפרת זכויות האדם. אני כותבת אפריקה, כי אני בצפון אוגנדה שעות ספורות מסודן בדרום ושעות ספורות מקונגו במזרח. הסיוט הכי גדול של האפריקנים הוא לברוח ממדינה למדינה -מהפח אל הפחת. ואף לא אחד מהם אינו יודע, איפה הפח ואיפה הפחת. הסודנים והקונגואים בורחים לאוגנדה, אבל האוגנדים חלקם בורחים לסודן. חלקם לא עוזבים את המחנות מהפחד, לדבריהם, המליציות עדין מסתובבות באזור. לאחר 13 שנים של שפיכות דמים, הם אינם מרגישים בטוחים לחזור לביתם. ומה זה בית? תנאים לא יותר טובים ממחנה פליטים. אז כמו שהם אומרים, כבר עדיף להישאר במחנה, "כאן יש כמה חיילים ששומרים עלינו".

נשים בסדנת תיאטרון. אפריקה. צילום: זמירה רון

בתוך כל זה אני כאן במשימה. תהליך הקמת כמה פרויקטים של תיאטרון קהילתי באתרים בהן משוכנות "ילדות אימהות" ו"ילדים חיילים". תהליך שהחל ב"קול קורא", בתקווה ליצור כמה קבוצות של תיאטרון קהילתי במחנות ובאתרים מוגנים. בנוסף התבקשתי על ידי ארגון סיוע של האו"ם הנקרא "Care" ארגון הפועל בענייני חינוך ומגדר, לכתוב תוכנית והנחייה, הכשרת במאים לתיאטרון קהילתי. התוכנית מיועדת למדריכי דרמה מקומיים ולעובדים סוציאליים שילוו את קבוצות התיאטרון במחנות הפליטים, כרגע אני בונה 'פיילוט', בכוונה ליצור לשנה הבאה תהליך לטווח ארוך.

הייתי מתמוגגת מנחת לארח כאן את היאפים של "יערות הכרמל", למיניהם. האירוח כולל אוכל אורגני: שעועית, אורז, תפוחי אדמה, עלים ירוקים, בוטנים. ישנם רופאים מסורתיים, תרופות סבתא ואם תרצו יהיה לכם גם מסאז' טוב של מקומית ולינה בבונגלוס. אין לחם, אין עוגות ואין שוקולד. בדיוק כפי שחלמתם על החיים הטובים.

אבל בעיקר, אני ממליצה בכל הכבוד, לראש הממשלה, לשר הפנים, השר לביטחון פנים, ולפקידים המסרבים לתת מקלט לפליטים מאפריקה, לפקידי האוצר, לפקידי מנהל מקרקעי ישראל ,פקידי הביטוח הלאומי, ולשוטרי ולמשטרת ההגירה, העושים את המוות לפליטים, משפילים ורודפים בני-אדם במצוקה, להגיע לכאן. הייתי דוחפת אותם בהנאה מרובה למשך שבועיים לפחות, לחיות בבונגלוס המצחין, ללא מים וללא חשמל עם המזון הדל של פליטים. גם את מלבושי הטלאים הייתי מלבישה להם, אולי היה קורה משהו ללב שלהם, אבל קשה לי להאמין.