טרזיינשטדט מבדרת את עצמה

אוסקר ליכטנשטרן, יהודי יליד גרמניה ותושב הולנד, היה בן כ-70 כשהובלו הוא ורעייתו ג'ני למחנה המעבר ווסטרבורק בהולנד ומשם למחנה טרזיינשטדט. את קורותיו תיאר ליכטנשטרן ביומן שנכתב במקור בגרמנית, ותורגם לאנגלית בידי נכדתו. בהקדמה ליומנו כתב: "הדו"ח הזה אינו תואם כולו את הטקסט המקורי שנכתב במחנה הריכוז. בכוונה נוסחו הדברים כאן בצורה מתונה יותר, משום שאיני רוצה לעורר רגשות נקם ורחמים, אלא לשקף את מחשבותיי ותחושותיי באותם ימים". יומנו של אוסקר הועבר לועידת התביעות במסגרת פרויקט המעודד ניצולי שואה להעלות על הכתב את זכרונותיהם , וחלק ממנו מובא כאן כלשונו.

"הרעיון לנהל יומן בו אתעד את האירועים החשובים ביותר, כמו גם את התנסותי האישית, עלה במוחי עוד בפרוץ המלחמה בשנת 1939. אולם לא הגשמתי רעיון זה אז, משום שהאמנתי, כמו רוב חברי היהודים ורוב הקורבנות, שאנו בהולנד נהיה צופים אדישים מן הצד בדרמה המתפתחת. כאשר התברר כי היתה זו אמונה אירונית, האירועים גברו במהירות ובעוצמה שכזו, עד שלא יכולתי לממש את כוונותי הטובות.

בנוסף, הבעלות על יומן שכזה יכולה היתה להיות מסוכנת מדי לנוכח החיפושים התכופים שנערכו בבתים. רק כשהגעתי לטרזיינשטדט לאחר כליאה בת 8 חודשים במחנה 'ווסטרבורק' ההולנדי, נרגעתי מעט. עשיתי סוף סוף את שתכננתי והתחלתי לכתוב את אירועי העבר בדייקנות לפי מיטב יכולתי, ולפי סדר הדברים. היומן הסב לי עונג, והיה תחליף לחבר אשר לו יכולתי לספר הכל ללא כחל ושרק..."

ה"ראציה" (איסוף) הראשונה התרחשה בשבת, ומאוחר יותר זכתה לכינוי "ראציית מאוטהאוזן". היא התרחשה תוך גילויי סאדיזם שלא ייאמנו, ואנו התוודענו לנושא הגירוש. הקורבנות הראשונים היו סמליים, ולא נבחרו בשל גילם או מקצועם. הם לא היו רשומים ברשימה כלשהי, וכל רוע מזלם היה שהם היו יהודים.

טרזיינשטדט, מראה רחוב בגטו, 1944. מתוך ארכיון הצילומים של יד ושם 

25 בפברואר 1941

ב-25 בפברואר 1941, פרצה באמסטרדם שביתה פראית במחאה על ההתייחסות הבלתי אנושית ליהודים; היא דוכאה ללא רחמים. במעמד זה גורשו 700 יהודים צעירים למאוטהאוזן, וכל אחד ואחד מהם נרצח. זמן קצר לאחר מכן קיבלו הוריהם של הצעירים הודעות בהן נאמר שילדם נורה בעת נסיון בריחה.

בעת ההיא למדתי לשנוא כל מה שהיה גרמני, והקפדתי לזכור את דבריה של אשת בעל תפקיד גרמני, כדי שאוכל להיפרע בהשמע פעמוני הנקמה. אשה זו אמרה למכר לא-יהודי: "יכולה הייתי לצפות בשלווה אילו היו מספיגים את היהודים בבנזין ומציתים אותם בגפרור". כך הרגישו גרמנים באותה תקופה.

20 ביוני 1943  

בכל יום ו' בשבוע עזבו טרנספורטים המוניים לפולין. ערב לפני כן הוכרזו שמותיהם של הכלולים בטרנספורט, ואז התרחשו מחזות איומים. לאנשים היה רק זמן קצר להתכונן למסע, והם הורשו לשאת רק מעט חפצים אישיים. שוב ושוב התרחשו בלילות האלה נסיונות התאבדות, לרוב באמצעות "ורונל" (כדורי שינה), וחלקם אכן הצליחו. המראות הקשים ביותר היו של אנשים חולים במצבים קשים, שנישאו מבית-החולים במחנה אל הקרונות באלונקות. היה עליהם להשתתף במסע, אך רבים מהם גוועו בדרך.

מאונטהוזן. מראה כללי של המחנה בזמן השחרור. ארכיון הצילומים של יד ושם

כשהגענו, היו בטרזיינשטדט כ-36 אלף יהודים. לוויות התקיימו בשיטות תעשייתיות - בין 30 ל-50 אנשים בעת ובעונה אחת - והדבר הותיר רושם איום. הארונות הועמסו על משאיות בעשרות, ואז יכולנו ללכת אחרי המשאיות כ-300 צעדים, עד שהן פתחו בנסיעה מהירה לקרמטוריום כדי להספיק ולהעמיס את המטען הבא...

המזון היה באיכות ירודה ובכמות בלתי מספקת, אולם בתחילה עוד היו ברשותנו כמה מצרכי מזון שיכולנו להביא איתנו. קיבלנו חצי לחם מידי שלושה ימים ביחד עם חתיכה קטנטנה של מרגרינה. ניתן היה לקנות כיכר לחם ב-15 מארקים, אך בעת שבוצעו טרנספורטים הוכפל המחיר. התפריט היומי כלל חיקוי-קפה מר בבוקר, מרק דליל (ולרוב בלתי אכיל) ומעט תפוחי אדמה ברוטב בצל בצהריים, ובערב שוב מרק דליל או חיקוי-קפה.

לפני שנרדמתי, היו לי חזיונות-רעב על אוכל, ודמיינתי את עצמי אוכל צלי כבש עשיר שמיציו מטפטפים משפתי. הגוף התקומם נגד המחסור המוחלט בשומנים, ויטמינים וחלבון, והתוצאה היתה שלשול מתיש. כפי שבווסטרבורק המטבע העובר לסוחר היה סיגריה, כך כאן היה זה הלחם. נוצרו כללי מסחר, למשל חתיכת סבון גילוח היתה בערך של כיכר לחם, וקופסה גדולה של שימורי ירקות הוחלפה בשתיים וחצי כיכרות לחם.

באה עוד תקופה קשה. במהלך שלושה ימים יצאו עוד שלושה טרנספורטים - בכל אחד מהם 2,500 יהודים - 7,500 בסך הכל, בקרונות בקר חתומים לפולין. המשלוח והתהליך כולו התנהלו בברוטאליות רבה, כאשר האס.אס מכים גברים, נשים וילדים חפים מפשע במקלות. ניתן היה לשער איזה סוג של טיפול יקבלו האנשים האלה במהלך המסע ובתחנתם הסופית. במובן הזה בלט בעיקר איש אס.אס אחד ושמו היינדל.

"טרזיינשטדט מבדרת את עצמה"

כאשר הסתיים, פחות או יותר, התהליך בטרזיינשטדט הוכרז על שבוע קולנוע, שאליו צריך היה להתייחס בסוג של הומור. הגרמנים צילמו קונצרט שהתקיים תחת כיפת השמיים ליד המרכז הקהילתי, ערב ריקודים וכיוצא בזה. הכל למען סרט תעמולה בשם "טרזיינדטדט מבדרת את עצמה".

הם גם צילמו "אירועי יום-יום": אנשים רבים נדרשו להתייצב במשרד הדואר, והיה עליהם להציג כאילו הם מקבלים חבילות בפנים מחייכות. ביום מסויים בשעות אחר הצהריים נצטוו כ-3,000 צעירים להתייצב להופעת-קברט

 תחת כיפת השמיים. תחת שמירה של אנשי אס.אס פקדו עליהם לנוע בשטח במשך שעות ארוכות, ואז להציג עצמם באחו כשהם צופים בהופעה ומוחאים כף בפנים שמחות. את העובדה שמפקד המחנה ראהן הסתתר בין השיחים בקרבת מקום מוכן להשתמש בשוט-הרכיבה שלו נגד מי שלא נראו שמחים דיים - כנראה שכח הצלם לצלם.

כמעט ולא ניתן לרכוש עתה מצרכי מזון. חבילות אינן מגיעות בשל העיכובים בדואר וכמויות המצרכים הולכות ומתדלדלות. מאידך איש אינו רוצה לקבל כסף גרמני או צ'כי בשל התחזיות בדבר פיחות ערכם בקרוב. כרטיס-המזון הנוסף שקיבלתי ממרגרט (כלתו-רעייתו של היינץ) הוא ברכה עבורי, אחרת הייתי סובל מכאבי רעב עזים. משאיות עמוסות סרדינים מגיעות באמצעות הצלב האדום עבור האסירים היהודים, אך הגרמנים אוכלים את כולם. הדבר נכון גם לגבי חבילות רבות המגיעות בדואר מידי יום. רק אחוז קטן מהן מגיע לכתובתו.

הייתי במיטה במשך חמישה ימים, ידי ורגלי עדיין נפוחות, אך איני יכול עוד לשאת את הפשפשים. השאלה מה יעלה בגורלנו בתום מעשי האיבה בעתיד הקרוב או הרחוק מדאיגה כל אחד מאיתנו. חלק מהאנשים סבורים, שעדיין ישלחו אותנו לגרמניה לפני שהכל יסתיים. אחרים מאמינים שישאירו אותנו כאן לנפשנו כדי להפגין עד כמה ניתן ליהודים טיפול טוב. קבוצות קיצוניות מאמינות שגם ברגע האחרון הם עדיין יחסלו אותנו. הדבר נתון בידי אלהים. אנחנו בני ה-70 איננו יכולים לצפות עוד להרבה מחיינו, והשאלה אם נאכל אבק כמה שנים מוקדם או מאוחר יותר אינה משמעותית.

אני רק חש בצער כלפי היינץ ומשפחתו. הוא עדיין יכול היה להגיע להישגים כה רבים. העולם החדש יכול היה להציע לו הזדמנויות רבות, והוא ציפה מאד לתקופה שלאחר המלחמה....

היום מלאה שנה להיותנו כאן. כל כך פשוט לומר "שנה אחת". אולם אלה 12 חודשים ועוד 8 חודשים בווסטרבורק, ביחד 20 חודשים של חיים בשבי, באכזבות, מצוקות וצער מכל סוג, מבלי לדעת מה טומן העתיד בחובו, והדבר קשה עד מאד. כשאני מתבונן אחורה על 20 החודשים שחלפו במאסר, אני שואל את עצמי אם כדאי היה להיות כה אומלל, או שמא טוב יותר היה לסיים הכל זה מכבר. שאלנו את עצמנו שאלה זו שוב ושוב, אך רצוננו העז לשוב ולראות את פולדי (בני בכורי) החזיר שוב ושוב את הנחישות להמשיך.

העתיד נראה מאד אפל. אם נשרוד את המלחמה נהיה עניים מאד, ולא נדע כיצד והיכן לגור. להיות נתמך על-ידי היינץ הוא רעיון נורא עבורי, נוסף על כך שיש לו משפחה שעליו לדאוג לה, והוא עצמו אינו יודע מה צופן לו העתיד. איני יכול לסמוך על בני משפחה או חברים, משום שגם הם איבדו הכל כתוצאה מהטרור הנאצי. התקווה לראות את פולדי נותנת לנו כוח להמשיך. זה מכבר ויתרנו על התקווה לשוב ולראות את אן ופיטר (רעייתו של ליאופולד ובנה). עלי לומר בבירור כי עלינו להודות להיינץ רבות, למעשה על הכל. אלמלא דאג לנו באופן כה יוצא-דופן, היינו מתים ונרקבים אי-שם בפולין מזה זמן רב.

אפילו חלונות הדירות בקומות הקרקע מקושטים, כאילו ניתן להשיג כאן הכל. מעל ומעבר לכל נמצא חלון הראווה של 'חנות הקצב' שהוקמה לא מכבר. בחלון הראווה מוצג חצי עגל, מעוטר מצד אחד בנקניקים עצומי-מימדים ומצידו השני בפירמידה של שימורי פאטה-כבד.

כך אנו חיים, כך אנו חיים. כך אנו חיים מידי יום!! במובן אחד, טרזיינשטדט היא ייחודית. זו העיר היחידה שאין בה כלב או חתול אחד. זה אינו מפתיע, משום שכבני אדם סובלים חרפת רעב, הם אינם יכולים לטפל בחיות-מחמד.

עדיין אין סימן למשלחת המפקחים הבינלאומית, אך חלון הראווה של חנות הקצב - ישירות מסיפורי האגדה - היא התענוג של כל תושבי המחנה. מידי יום מקושט חלון הראווה מחדש, ובכל יום יש בו מאות נקניקים, בשר מעובד קר, בקר מיובש ומשומר, ואתה שואל את עצמך לסיבת התצוגה הזו, ומי יאכל את המוצרים בסופו של דבר.

ההתקהלות מול חלון הראווה הזה גדלה עד כדי כך, שהמשטרה היהודית נאלצה לפזר את ההמונים. מחירן של הסיגריות הוא 12 מארקים ליחידה, וכל מי שיש מזומנים בידו משתדל להמירם בנכס בעל-ערך, שהן הסיגריות שמחירן מאמיר משבוע לשבוע.

טרנספורט של 1,700 אנשים הגיע למחנה אושוויץ השכן, ונמצא כרגע בבידוד מתוך כוונה לשכנו בקרוב ב"מבצר הקטן" בטרזיינשטדט. נער שהצליח להימלט מהטרנספורט בדרך סיפר כי הטרנספורט מגיע מצֶלֶה (בקרבת ברגן בלזן) והיה בדרך במשך שלושה שבועות. רוב האנשים חולים בטיפוס. שמועות מטפטפות שליד הקרמטוריום בונים תאי-גזים וכמויות של חומצה פרוסית (ציקלון B) כבר הגיעו. הריגתנו בגז מצפה לנו, אבל עבורנו זה היינו-הך אם נחדל בשל הטיפוס או בגלל הגז. החושים שלנו כה קהים, עד ששום דבר לא יכול עוד לרגש אותנו.

הטרנספורט שהגיע אתמול והיום מגרמניה הוא הנורא ביותר שראינו עד כה, ואפילו הדמיון הפורה ביותר אינו יכול לאמת הערומה. כמעט ולא ניתן לתאר את הסבל הנראה מקרוב, וקשים עוד יותר הדברים שאנשים אלה יכולים לספר. הם לבושים סמרטוטים, חלקם בבגדי-כלא קרועים, מתים למחצה ברעב ומכוסים ברמשים. הם נראים כמומיות ומתנהגים כחיות. רבים מהם מתו בדרך, וכמעט את כל אלה שהגיעו צריך להוריד מן הרכבת באלונקות. אפילו הגרמנים הלא-כל-כך-רכים הסבו ראשיהם הצידה באימה בעת הפריקה. אלה שזה עתה הגיעו סיפרו, כי ילדים מתחת לגיל 14 ומבוגרים שאינם מסוגלים לעבוד, הומתו מיד עם בואם.

את ההיסטוריה של היהודים האומללים שהובלו לפולין עדיין יהיה צורך לכתוב. אנחנו חלק מהיסטוריה זו בהווה ואחוזי אימה, ובמבט לאחור אני רואה רק שדים, כי רק עתה אני תופס בתוך איזו סכנה ריחפנו.

לאחר השחרור, ילד עומד ליד גופות, ברגן בלזן 1945. ארכיון הצילומים של יד ושם

יום ולילה, בהפוגות קצרות, מגיעים טרנספורטים חדשים, ומביאים איתם אנשים עצובים במצב שקשה לתארו. היום הגיעו שרידי מחנה בוכנוולד, וסיפוריהם עלו בהרבה על כל מה ששמענו עד כה בתחום הזוועות. ברוב הקרונות היו רק גופות. הניצולים המעטים נזקקו לאלונקות כדי לרדת מהקרונות. אנו, שהיינו מבודדים מהעולם במשך תקופה כה ארוכה, ולא היה לנו שמץ של ידיעה על מה שקורה במקומות אחרים, זוכים ליקיצה אלימה ומגלים מה שיתר העולם יודע מן הסתם זה מכבר - ההשמדה של היהודים באירופה, בהפקה אמנותית של אומה שהיתה ידועה בעבר כאומתם של הוגי-הדעות והמשוררים.

בהשוואה לפשעים הללו המבוצעים נגד בני אדם רק משום שהם יהודים, מתגמדת האינקויזיציה, הפוגרומים ומעשי הטבח של ימי הביניים, שהם רק משחק ילדים. רק לאחר המלחמה ילמד העולם על המספר העצום של קורבנות-אנוש אומללים שהיו לטרף הקיצוניות בצורה חסרת-תקדים בהיסטוריה.

השכם בבוקר הוכרז כי המלחמה תמה ושאנחנו חופשיים. אלפים יצאו לרחובות, הניפו את דגל צ'כוסלובקיה, שרו שירים פטריוטיים וחיבקו איש את רעהו בשמחה. רבים קרעו מעל בגדיהם את המגן דוד הצהוב, והשתררה אוירה נהדרת שרק גברה כשנודע כי האמריקאים מתקרבים. בתוך זמן קצר סולקו כל הסימנים הגרמניים, אך לא אירעו מעשי אלימות בולטים נגד גרמנים. למעלה מאלף צ'כים כבר השתחררו היום, השוטרים הצ'כיים הגיעו באוטובוסים מפראג, ומפקד המחנה הוא צ'כי.

אנחנו מצויים עתה רשמית תחת חסות הצלב האדום, שהקים את משרדיו בלשכה הישנה של מפקד המחנה. מספרים לנו שיש קרבות רחוב בפראג. תנועת הרכבות מושבתת, ועדיין מתנהלים קרבות ברחבי הפרוטקטוראט. פלוגות האס.אס נעלמו בשקט, הצנזורה לא קיימת עוד, ועיתונים מוצגים באופן חופשי על לוחות מודעות. זקן היהודים התפטר והוחלף בוועד בן שלושה אנשים.

8 במאי 1945

החזית קרובה כנראה. קולות של אש כבדה נשמעים יום ולילה- מוסיקה ערבה לאוזנינו.  

אמש בשעה 6 בערך אפשר היה לראות טור אינסופי של משאיות נמלטות עם חיילים גרמנים. הם השליכו רימוני-יד ופצצות-זמן מסוגים שונים שהתפוצצו מאוחר יותר וגרמו לכמה קורבנות. שלוש שעות מאוחר יותר חלפו הטנקים הרוסיים הראשונים, בדרכם לפראג, והם התקבלו בתשואות. הסרתי את המגן-דוד שענדתי במשך חמש שנים. טרנספורטים חדשים עם יהודים מוסיפים להגיע בקביעות, חלקם ברכבת וחלקם ברגל, במצב איום. אתה רואה אנשים ללא נעליים, רגליהם עטופות סמרטוטים. הסכנה התמידית ללקות בזיהומים הולכת וגוברת.

10 במאי 1945

מהיום מונף דגל אדום עם הכוכב הסובייטי על גג בניין הבנק היהודי. טור אינסופי של משאיות, מכוניות, שריוניות וכלי-תובלה אחרים עם חיילים רוסים מציפים את הדרכים, והם משליכים לעברנו סיגרים, לחם, סיגריות, שוקולד ומטעמים אחרים בכמויות גדולות, יוצרים התכתשויות בקרב אלפי יהודים רעבים. אוירה של התרוממות-רוח אדירה שוררת. לאחר שנים של כליאה ולאחר שנים של כל סוגי הגזירות, אדם חש חופשי ומרגיש בן-אנוש. חיילי האס.אס המסתתרים ניצודים. אין רחמים על אלה הנופלים טרף לקורבנותיהם.