אופטימיות של ילד מוכה

”בית אבא“ הוא ספרו הראשון של הסופר הטורקי אורחאן קמאל המתורגם לעברית. במשך חייו הקצרים (הוא נפטר בגיל 56) הספיק קמאל להתבסס כאחד מבכירי סופריה של טורקיה, אף כי אינו זוכה להכרה עולמית רחבה כמו בן דורו אורחאן פאמוק, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2006.

פאמוק מדבר בשבחי הפרוזה האופטימית של קמאל בפתח הדבר ל“בית אבא“, ואכן נדמה כי לא יהיה קשה למתוח קווי דמיון בין שני הסופרים. כמו פאמוק, גם אורחאן קמאל הוא מספר מוכשר, שמוסר את הדברים ביושר, בלי מאמץ, ובכנות נוגעת ללב.

שני הסופרים גם משתמשים בחוויותיהם האישיות בתור חומרי גלם חשובים ביצירתם. ”בית אבא“ מבוסס במידה רבה על סיפור ילדותו והתבגרותו של קמאל ומתרחש בטורקיה של תחילת המאה העשרים. בעיירה אדנה שבדרום טורקיה חיה משפחתו של המספר, נער צעיר, חיים של שפע ומעמד חברתי בכיר.

אלימות מושרשת

אבי המשפחה, פוליטיקאי טורקי בכיר ורודף כוח, מנהל את חיי בני הבית ביד קשה: הוא רודה באשתו ובילדיו, ואלה נאלצים לשאת את מצבי רוחו המשתנים ואת התקפי האלימות שלו. המספר סובל ממנו יותר מכל, משום שהאב רואה בהכאתו הדרך היעילה ביותר לחנך אותו. כמובן שהשיטה הזאת משיגה באופן עקבי את התוצאה ההפוכה, והאלימות, במין מעגל קסמים אכזרי, רק הולכת וגוברת.

המצב מחמיר כאשר בעקבות מהפך פוליטי, האב מגורש מארצו והמשפחה נאלצת לנדוד, בלי אפשרות להישאר דרך קבע במקום אחד. המשפחה מדרדרת לעוני ולרעב, והאב, שאותו הם לא רואים לעתים קרובות בגלל הסכנה שבדבר, נעשה קשה ואלים שבעתיים.

על ההתרחשויות משקיף הנער במבט שאינו שופט איש לשבט או לחסד, ואינו מתעניין בדבר פרט לשלום משפחתו. כך למשל, לא נמסרים לנו פרטיה של הנדידה המשפחתית: לא ידוע לאיזה יעד המשפחה נודדת ולמה. המציאות הפוליטית מעניינת את המספר, ואת קמאל עצמו, פחות מזו הפנימית, המשפחתית.

ואמנם, על-אף שמבחינה היסטורית מדובר בתקופה סוערת בטורקיה (חלוקת שטחיה בין המשתתפות במלחה“ע השנייה, והקמתה של תנועת ההתנגדות הטורקית שהובילה בסופו של דבר לטורקיה שאנחנו מכירים היום), פרטיה של ההיסטוריה הזאת, אירועיה הספציפיים, שמותיהם של הנוגעים בדבר ותאריכים של האירועים המכוננים - כל אלה לא מוצאים את דרכם לספרו של קמאל.

הם מבעבעים מתחת לפני השטח, בתודעתו של המספר ובפרטים הקטנים של חיי היומיום של משפחתו. הדרמה שמעניינית את קמאל היא לא זו שבתמונה הגדולה, ההיסטורית, אלא זו של רגעי החיים ה“רגילים“ ביותר, ששוב אינם נשארים רגילים תחת המציאות המשתנה.

דוגמה טובה להתמקדות הזו אפשר למצוא בתמונה שבה הגיבור מתאר את חזרתו של אביו הביתה באחד הלילות, אחרי היעדרות ארוכה, ואת האש שפורצת לפתע כאשר אמו המופתעת מפילה מידה את מנורת הנפט. זו אחת התמונות היפות בספר, בעיקר משום שהאלימות שבה מתוארת בה כבדרך אגב, בלי שתהפוך לגיבורה של ממש. ואכן היחס הזה לתיאורי האלימות נמשך לכל אורך הספר: תיאורים קשים של אבדן, אבל וגנבה נמסרים בחטף, בשורות קצרות וחדות תיאור.

זו הסיבה שהכותרת של פתח הדבר של פאמוק לספר, ”האופטימיות של אורחאן קמאל“, היא כל-כך מדויקת. אכן נדמה שבמובן הזה קמאל מגשים את הבלתי אפשרי: הוא כותב סיפור של ילדות בחסות אב מכה, חיים לא יציבים וגורל רב תהפוכות - באופטימיות ובתקווה שאינן יודעות סוף.

אסונות וסטירות

מכל עמוד בספר ניכרת נקודת מבטו הייחודית של המספר, המפוכח מבלי להיות ציני, שאינה מפסיקה להבטיח עתיד טוב יותר. כל הבטחה כזאת מתרסקת נוכח אכזריותם של החיים שממשיכים לזמן למשפחה אסונות, ובכל זאת המספר לא נכנע. חיק המשפחה והחברים - שממנו האב נעדר - מספק למספר תשתית רגשית עשירה וחמה, שאליה הוא שב וחוזר בכל פעם שהחיים נותנים לו סטירה.

זו הסיבה שאחרי כל מכשול שאתו מתמודדת המשפחה, מתוארת ארוחה משפחתית,

ביקור של חברים או קרובי משפחה, או העלאה של זיכרון מנחם מהימים שלפני הגירוש.

לעניין הזה נדרש של אורחאן פאמוק בפתח הדבר שלו, שבו הוא טוען כי האופטימיות של המספר ב“בית אבא“ אינה מושפעת מנסיבות חייו הקשות של קמאל, ונרכשת דרך ניסיון חיים: ”ברומנים שלו מוצא אורחאן קמאל מקלט בטוח של אופטימיות ותקווה בחזרה התמידית אל עולם לא כלכלי זה, המרוחק מאפלת החיים בעוני. נדמה לי שזו אופטימיות הנרכשת רק דרך החיים עצמם, ולא באמצעות למידה“.

אורחאן קמאל היה בנו של חבר הפרלמנט של טורקיה, וכמו המספר של ”בית אבא“, נאלץ לעזוב את מולדתו עם משפחתו כשאביו גורש לסוריה. הגירוש גדע באיבם את לימודיו של קמאל, והוא נאלץ להרוויח את לחמו כחקלאי. ב“בית אבא“ ניכרת החמלה שלו כלפי אלה שחייהם זימנו להם גורל שונה מזה שהם ביקשו, ואופטימיות גדולה ביחס ליכולתו של הפרט לצמוח מתוך הגורל הזה.  

”בית אבא“, אורחאן קמאל. מטורקית: גליה וורגן וג‘ני וורגן (אחימס),ספרית מעריב, 117 עמודים