מנהגים שיש לבער במגזר

דפוסי ההתנהגות של החברה הערבית הפלסטינית בישראל מעלים תהיות בכל פעם מחדש. לקראת פסח מן הראוי לחשוב כיצד לבער כמה מנהגים של חיי היומיום בקרב אחיי ואחיותי.

מפגעים אקוסטיים

לפני מספר שבועות חגגו הנוצרים ואני ביניהם את חג הפסחא. בכנסיה לא הייתי זה עשור, ואת ערב החג אני מקפיד להעביר בחיק המשפחה. אך השקט, השלווה והרוגע מפנים את מקומם בערב החג ובשלושת הימים שלאחריו לטובת רעש זיקוקים מכל הסוגים. בעודי יושב בבית, שולחן ערוך, ללא כל התרעה מתחילים להישמע הדי הפיצוצים מכל עבר. הדבר, מה לעשות, מחזיר אותי לטראומה של מלחמת לבנון השנייה, כשחיזבאללה הפציץ את כפר מגורי, תרשיחא, ושלושה צעירים קיפדו את חייהם.

המשטרה מכריזה כל שנה על מבצע לביעור חומרי הנפץ המסוכנים, אולם תמיד יש דרכים עוקפות. היא נושאת באחריות, אך אחריות התושבים לתופעה הנוראה הזאת לא נופלת מאחריות כחולי המדים. הרבה ילדים נפצעים כתוצאה מהשלכת החזיזים ושאר חומרי הנפץ, והמדאיג ביותר: התופעה תופסת תאוצה ומחמירה מדי שנה.

ואם ברעש עסקינן, תופעה נוספת מפרה את השלווה. צעירים ערבים, גם בגיל הטיפש עשרה גילו לאחרונה את מה שאני מכנה שירי דיכאון של זמרים ישראלים. מדוע אני חייב להשתתף בחגיגת הדיכאון הזו בעל כורחי, כשהם עוברים ברחוב הסמוך וממכוניתם בוקע בעוצמה רבה קולו הערב של זמר זה או אחר? והאם חסרים שירים בערבית, או שמא התופעה היא חלק מהישראליזציה שעוברת על דור האינטרנט בחברה הערבית? 

לפעמים אני מבחין בכלי רכב שעבר זמנם ובטל קורבנם נוסעים על הכביש ומתוכם בוקעים שירי הדיכאון. בהערכה גסה אני יכול לנחש שמחיר מכשיר הסי.די עולה על מחירו של כלי הרכב המקרטע, שלא לדבר על איכותו.

מרבה שמחות מרבה דאגה

ומשאביב הגיע והקיץ מתקרב, נפתחה עונת החתונות במגזר הערבי. הכינו את הכיסים ורוקנו את הארנקים. פתאום מתחילים לקבל הזמנות לחתונת פלונית עם בחיר ליבה. מאחר שהארוע נערך באולם שמחות, המוזמנים מחוייבים להביא מתנה שעלותה כמה מאות שקלים.

אינני רוצה לחשוף סודות משפחתיים, אולם אסתפק בגילוי נאות: עונת החתונות עולה הרבה כסף, אך יותר מזה - הרבה עצבים. אם אתה משתתף, אתה חייב במתנה וגם בשריון זמן על מנת שאבו פלאן לא יכעס עליך שלא כיבדת את הזמנתו.

בכל עונה אשתי ואני משתתפים ב-30 חתונות פחות או יותר. נדרש לשם כך תקציב מיוחד. והדבר מחמיר כשנופל עליך משום מקום קרוב משפחה שמחליט להתחתן. כאן התקציב עולה בצורה מסחררת, ואתה חייב להירתם ולעזור ולבקר מדי ערב בבית החתן, לשתות ולרקוד באירועי קדם החתונה. ביום הדין, אתה וכל בני המשפחה חייבים להתגייס ולנסוע לאולם השמחות, להישאר שם עד הפינאלה, כי כבר אמרנו, החתן קרוב משפחה שלך, ולא יאה לעזוב את המסיבה לפני תומה. זה בבחינת ייהרג ובל יעבור.

הנימוס שמחייב

בחודש מרץ אשתקד עברתי תאונת דרכים קשה מאוד. תשע צלעותי נשברו והיה חשש כבד לדימום בריאות. בעודי מאושפז בבית חולים כשאני סובל כאבי תופת, החלו להגיע המבקרים הדואגים, מתוך כוונה טובה כמובן. אך גם כשאתה שרוע על המיטה ומחובר לאינפוזיה וסובל מכאבים, אתה חייב לקבל אותם בסבר פנים יפות ולהודות להם. דרך אגב, כאבי הצלעות אינם עוברים. אני זוכר שסם הדוליסטין שהזריקו לי לא עזר במאומה.

אבל עליך לסבול את הכאבים ואת המבקרים. כשהשתחררתי וחזרתי הביתה הסיפור רק הפך גרוע יותר: כמות המבקרים עולה ומנוחת "הלוחם" נעלמה. ההתמודדות עם הכאבים שממאנים לעזוב את גופך ועם הפטפוטים, הופכת את חייך לגיהנום במהדורה מקומית. אז כדאי לנהוג בזהירות, על מנת לא להיפצע וגם כדי למנוע מגל המבקרים לפקוד אותך בבית החולים או בבית.

זוהיר אנדראוס, מנכ"ל העיתון הערבי-הישראלי "מע-אלחדת'"