ציפיתם לסיקור הוגן בפרשת קצב?

בחלוף כשנתיים מאירועי כיכר טיאננמן התגוררתי בבייג'ינג למשך שנה. מדי יום קראתי את ה"צ'יינה דיילי", העיתון הרשמי באנגלית. במהרה רכשתי ושכללתי את אומנות הקריאה בין השורות, המחויבת במדינה טוטאליטרית.

טועה מי שסבור כי אין צורך במיומנות כזו כשנדרשים לעיתונות במשטר דמוקרטי. דווקא בדמוקרטיה יש לה תפקיד פרדוקסאלי: מצד אחד, רק העיתונות יכולה להגיב במהירות ובהתמדה לאירועים שונים – לגלות, לחשוף, לדווח, לסקר, לפרש. מצד שני, מדובר בעסק כלכלי על כל הכרוך בכך.

שערוריית מין בה מעורבת אישיות בכירה אך טקסית, נשיא מדינתנו למשל, היא החלום הרטוב של כל בעל עיתון. רמת העניין בציבור עצומה. הנושא עצמו לא "מסוכן" ולא באמת "חשוב": ממשלה לא תיפול; סוד ביטחוני לא ייחשף.

לכאורה זו הזדמנות מצוינת לסיקור אובייקטיבי ולעיתונות במיטבה. אך בפועל ההיפך בדיוק הוא הנכון. העיתונות מוטה ועסוקה בשלהוב יצרים מתוך מטרה ברורה – למכור עוד ועוד עיתונים.

כיצד מתוארים התובעת מזה והסניגור והנאשם מזה בכתבה מרכזית בנושא? התובעת: "בחולצה לבנה רקומה, ופנים נקיות מאיפור". כלומר: כולה לובן, טבעיות, טוהר. הסניגור והנאשם: "ציון אמיר, שערו המוקפד וחליפתו ההדורה... (ה)נאשם החנוט והמאופר בכבדות..". כלומר: מלאכותיים, כהים, עוטי מסכות.

אגב, למי שיעצור לחשוב, יהיה ברור מדוע קצב מאופר. נסו לתפוס את ביבי או פרס לא מאופרים "בכבדות" לפני אירוע תקשורתי. אבל לא רק שלא נאמר: "מאופר לכבוד המצלמות הרבות" אלא הוא מאופר "בכבדות" - ללא כל הסבר.

מה העיתון משדר בעצם? הלבן מול השחור. הטהור מול העכור. הגלוי מול המסתיר. עוד דוגמא מהכתבה: התובעת מקבלת שיחת טלפון כשהיא ישובה על "ספסל עץ קטן". בכך משדרים צניעות. סגפנות. הסניגור ציון אמיר מתקשר מ"מרצדס הדורה...". כלומר: עושר. נהנתנות. ראוותנות. יותר מכך, לגבי התובעת מוזכרות הנסיבות הצנועות מהן הגיעה: "נולדה בטירת הכרמל, למשפחה בת חמישה ילדים". לגבי ציון אמיר לא מוזכר כי הוא יוצא שדרות, שאיבד את שני אחיו, האחד נהרג כשהיה בן 16 והשני בן 40, אדם שבנה עצמו בעשר אצבעות.

כך הופכת התובעת, שמאחוריה עומדים כל משאבי המדינה ועוצמתה לצנועה ו"חלשה" ואילו הסניגור, שכזכור הנאשם צריך לממן מכספו הוא הראוותן, העשיר, החזק. הנה, העיתון לא אומר את מי הוא מעדיף. לא ולא. זה "אסור", הרי מדובר בדיווח ולא בפרשנות. לכאורה העיתון מספק דיווח תיאורי ואובייקטיבי. אבל בין השיטין, באופן דק מין הדק שלא כל קורא מודע לו, הוא משדר מסר ברור: המדינה ושליחיה – "הטובים". הנאשם ושליחיו – "הרעים". או בפשטות: קצב אשם. 

אפשר לערוך ניתוחים כאלה למאות הכתבות השונות בעניין קצב בעיתונות הכתובה והאלקטרונית והתוצאה תהיה זהה לחלוטין: עיתונות מוטה לחלוטין, שחרצה את דינו מראש, שמשלהבת את הרוחות נגדו ונגד פרקליטיו, שמתירה את דמו.

התפרצות הזעם של קצב במסיבת העיתונאים נגד ערוץ 2 נתפסה כמגוחכת וכמי שבאה מאדם "שאין לתפוס בצערו", אבל ניתוח קר מגלה שהייתה מבוססת לחלוטין. העיתונות חרצה את דינו. כיצד יזכה למשפט צדק אחרי מסע תעמולה עקבי שכזה, רק אלוהים יודע. העיתונות על כל פנים נכשלה כישלון מחפיר ושיטתי במילוי תפקידה האמיתי בדמוקרטיה והעדיפה לנהות אחרי האינטרסים המסחריים שלה. אוי לנו ואבוי לנו.