ילדי שדרות באושוויץ: מכאן המציאות נראית אחרת
24 תלמידים משדרות יצאו לביקור במחנות ההשמדה, בתחושה שהמדינה הפקירה אותם, כועסים על מי שלא הצליח לספק פיתרון למכות הקסאם. מול פסי הרכבת, שהובילה רבים כל-כך אל מותם, הם אומרים: "עם כל הכבוד לצרות שלנו, כשאתה באושוויץ, אתה רואה דברים אחרת". התלווינו אליהם למסע
למרגלות הר האפר האיום, מתחת לדגלים הכחולים-לבנים שהתנופפו ברוח הקרה, הם התחבקו, עיניהם דומעות, פניהם נפולים. קבוצות קבוצות של תלמידים משדרות ומאשדוד, שאוטובוס אחד בפולין איחד את דרכיהם לשבוע ימים, אחזו ידיים, ונפלו זה על צווארו של זה, זה על כתפו של זה.
הביקור שסיימו במחנה ההשמדה מאידנק, שאב מהצעירים את כל האנרגיות. הם נאחזו בדגלים כבחבלי הצלה, נאחזו ורוממו אותם בשקט אל על, מגניבים מדי פעם מבט לעבר המגן דוד הכחול. מוזר לגלות באלו מקומות מוצאים הישראלים את גאוותם הלאומית האבודה.
24 תלמידים משדרות שהגיעו השנה למסע במחנות ההשמדה, עלו על המטוס עם בטן מלאה. הם כעסו על המדינה, כעסו על הצבא, כעסו על כל מי שלא הצליח לספק להם פתרון הולם לבעיית הקסאמים. התחושה, סיפרו התלמידים כבר ביום הראשון, היא שהפקירו אותם. שכחו אותם. עזבו אותם וזרקו את המפתח.
התחושה הזו הפכה מזמן לתסכול עמוק ואנשי שדרות כבר לא יודעים מה לעשות עם התסכול הזה. תלמידים צעירים עוד פחות. בינתיים, האמון שלהם במדינה הולך ודועך, הוא נעלם. הם מדברים על שני עולמות, על שתי מדינות. הם מדברים על חוסר אונים, על חוסר אמון במערכת. על פניו, הם מדברים על ניתוק.
אלא שעל אדמתה המדממת של פולין, הניתוק הזה הופך לחיבור. "פתאום", אומרים התלמידים משדרות, "אנחנו מסתכלים על התמונה אחרת. אנחנו מבינים את החשיבות שבקיום המדינה. פתאום מבינים את הפרופורציות. עם כל הכבוד לצרות שלנו, כשאתה באושוויץ, אתה רואה דברים אחרת, ומבין אותם".
האסימון נופל בכניסה למחנה
עבור חלק מבני הנוער משדרות, המסע לפולין הוא גם היציאה הראשונה מהארץ. באופן טבעי, ההתרגשות של היום הראשון במסע מוקדשת לכל מה שמסביב: למטוס, לשדה התעופה, למלון ולנופים החדשים. האסימון נופל בפעם הראשונה בכניסה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
שם, מחוץ למחנה, מבין גדרות התיל, מבחינים התלמידים לראשונה בצריפים החומים ובארובות. אחרי שעות של סיורים בין הצריפים ושני טקסים מרגשים - המנגינה שמשמיעים בני הנוער משתנה. והיא משתנה עוד יותר בסוף המסע הזה, אחרי שביקרו גם במאידנק, בטרבלינקה, בעיירה יהודית שנמחקה כליל, בגטו ורשה ובבתי כנסת עתיקים.
כשהם מדברים על חוויותיהם, התלמידים משדרות מספרים גם על הדאגה שלהם לבני משפחותיהם ולחבריהם שנשארו בבית. הם מגלים שהצבע האדום לא לגמרי יוצא להם מהראש, ושהקסאמים ממשיכים לחרף ממעל. למרות המרחק, הניתוק מהמציאות היומיומית בשדרות אינו מושלם. תוך כדי שיחה, בכניסה למחנה ריכוז זה או אחר, הם מחברים בין המציאות להיסטוריה, ומבינים דברים חדשים.
"הפרופורציות משתנות, והמציאות נראית אחרת"
"ההגעה שלי לכאן גרמה לי להבין שהחיים נמשכים", אומרת ירדן חג'בי, תלמידת י"א משדרות. "הביקור כאן גרם לי להרגיש שגם אם הכל רע, החיים נמשכים. הגעתי לכאן כעוסה על המדינה שלי, אבל הרגשתי גאווה להיות כאן כישראלית. הידיעה הזו, שקיימת מדינת ישראל - זה עשה לי המון טוב בלב".
"הדגלים מוסיפים להרגשת הגאווה להיות חלק מהעם היהודי", אומר יוסי דדון. "כששמעתי את תקיעת השופר במאידנק, הרגשתי צמרמורת. וכששמעתי שמישהו אומר: 'יעשה שלום במרומיו', שאלתי את עצמי איפה השלום. וכששרנו את התקווה, תהיתי על איזו תקווה מדובר. המלחמות נמשכות, המצב הבעייתי של היהודים נמשך. העם נחלש. אבל כאן, בפולין, הרגשתי גאה להיות ישראלי".
אוראל אמזלג, יניר וזנה ורון בן שימול מספרים גם הם על שינוי שעברו במהלך המסע. הם מדברים על "הבנת המציאות", ועל בחינה אחרת שלה. למרות הכל, הם אומרים, הבית שלנו בשדרות, בישראל. "בהתחלה הרגשתי שאני בטיול שנתי", אומר בן שימול. "במאידנק התחלתי להרגיש, ועכשיו אני מרגיש כל הזמן גאווה שאני יהודי וישראלי. אני מחזיק בדגל ישראל, והולך איתו כל הזמן. אני פשוט מרגיש גאה. פתאום הפרופורציות משתנות, והמציאות נראית אחרת".
לדברי וזנה, "הנפתי את הדגל כי אני גאה להיות יהודי וישראלי. פשוט רציתי להניף את הדגל כשצעדנו באושוויץ, כי רציתי להרגיש גאה, להרגיש ישראלי".
לפנייה לכתב/ת 
