הקמנו דור ובנינו ארץ; הם לא הכניעו אותנו

נולדתי בשנת תרצ"א (1930) בעיירה סירט, להניה ושלמה סלדינגר, משפחת סוחרים אדוקה, וגדלתי בה עד קיץ 1940 עת צפון בוקובינה סופחה לברית המועצות. השואה שלי התחילה בקיץ 1941 עם כיבוש העיירה סַדִגוּרָה בידי גדודי הצבא הרומני, הגרמני וההונגרי שפלשו לברית המועצות.

בגיל 10-11 עברתי את הפרעות בסדגורה ואת הגירוש לטרנסניסטריה דרך מחנה המעבר מרקולשט שבבסרביה. המשכתי במסע המוות הרגלי בגשם ובקור דרך ליל האימה ביער קוסאוץ, סורוקה וחציית הדניסטר על גשר חביות לעיירה ימפול. נאבקים בבוץ הטובעני, ברעב ובשלג, כשהמוות מלווה את השיירה, ולנים בקולחוזים עזובים. מקולחוז בַּלֶנוֹבְקָה נמלטנו אל גטו בֶּרְשַׁד (Bershad), גטו ליהודים המקומיים ומחנה ריכוז למגורשים. מ-19 נפש שהתמקמו במרתף של חורבה נותרו בחיים אחרי מגיפת הטיפוס, הקור המקפיא והרעב, רק ארבעה: אבא, אחותי הקטנה חיה, בת דודתי קלרה ואנוכי.  

נהר הדניסטר לפני גירוש טרנסניטריה. מתוך ארכיון הצילומים של יד ושם

במצוד של אביב 1943 נתפס אבא והועבר לעבודת־כפייה אל ארגון טוט הגרמני, לבניית גשר על הבוג בניקולייב. הפכנו ליתומים כפולים המתמודדים עם המוות כדי לשרוד.

נדודים

נכללנו ברשימת היתומים הכפולים שהוחזרו לרומניה. הגעתי ליאסי ב-7/3/1944. חוויתי את הפצצת העיר לקראת האופנסיבה הסוביטית וניצלתי בנס מפצצה שנפלה לידי. במאי 1945 עברתי לבוקרשט והתחלתי במבצע ההעפלה היחידני. הצטרפתי לקבוצת הנוער הציוני שנסעה לאוֹרַדִיָה מארֶה והמשיכה לבודפשט. במשרד הפליטים, בהתאם למראה שלי קיבלתי זהות חדשה.

בחודש יוני עברתי ל-D.P. Camp בעיר גראץ (אוסטריה). בסתיו עברתי למחנה פליטים של לייבניץ ובחורף למחנה העקורים בווילאך הקרוב לגבול האיטלקי. הסתננתי לקבוצת מעפילים שעמדו לצאת עם "הבריחה". בליל חג המולד (1945), כשהשומרים חגגו, חצינו את הגבול בהרי האלפים.

איטליה

הגעתי למרכז הבריחה במילנו, שם הציעו לי להצטרף לכפר הנוער "סלבינו". ב-7 לינואר 1946 עליתי למשאית של דוד משה מהבריגדה והגעתי לסלבינו. המקום היה מאורגן כפנימיית נוער קיבוצית. לראשונה התחלתי לחיות חיים נורמליים של לימודים ועבודה. בכל שעות הפנאי בלעתי ספרים שהובאו מארץ ישראל. ב-6 לספטמבר 1946 הועברה קבוצתי לארמון בבוליאסקו לקראת עליה בלתי לגאלית. כאן הוטל עלי ללמד חבורת "מתחילים" והפכתיי "מורה לעברית".

בדצמבר, כשנודע שהבולשת הבריטית עלתה עלינו, הועברנו בבהילות אל אזור הביצות בסביבת "מֶטַפּוֹנְטוֹ" (Meta Ponto). כמה חודשים גרנו על שפת הים התיכון באוהלים. 

ב-23/2/1947 עם רדת הליל התחילו 1348 מעפילים לטפס על סולם החבלים של אונית המעפילים "אולואה" (חיים ארלוזורוב), ביניהם כ-50 מילדי סלבינו. על האניה כבר היו 600 בחורות ניצולות שואה שבאו מהבראה בשוודיה ו-50 בחורים. ב-27 לפברואר תוך כדי לחימה נגד שבע משחתות בריטיות, עליה פקד הקברניט ארתור (לובה אליאב), הצלחנו להבקיע את המצור ולהיתקע בחוף בת-גלים שליד חיפה.

בנתיב הגירוש. ציור של אליהו סלדינגר

נכבשנו בידי הכלניות הבריטיות וב-2 למארס 1947 הוגלינו למחנות המעפילים קפריסין. גרתי במחנה חורף 65, בצריף עגול וארוך יחד עם הרבה בני נוער. נתקלתי בסירוב תקיף כשרציתי להתקבל ל"סמינר למדריכים ע"ש רוטנברג" משום שנראיתי ילד קטן ועזוב, אבל אחרי הפצרות ובעזרת ברוך רובינשטיין, התקבלתי. לימדו אותנו סטודנטים צעירים מן האוניברסיטה העברית בירושלים שכעבור שנים הפכו לפרופסורים חשובים. באוגוסט 1947 הקצתה ממשלת בריטניה סרטיפיקטים עבור יתומי השואה שבקפריסין.

סוף, סוף, בארץ ישראל

ביום ח' תשרי תש"ח שוחררנו מקפריסין ולמחרת, ערב יום כיפור הוכנסנו להסגר (קרנטינה) במחנה עתלית. שובצתי על ידי "עלית הנוער" בפנימיית בית הספר החקלאי "משק-הפועלות פתח-תקוה". מחצית היום למדנו ומחצית היום עבדנו בענפי החקלאות השונים. גויסנו ל"הגנה", שובצנו בגדוד הראשון של הגדנ"ע בפתח תקווה ושמרנו מול פורעי פג'ה. כאן הכרתי את רעייתי לעתיד, הניה זיצר, ילידת צ'רנוביץ ובוגרת טרנסניסטריה.

לקראת סיום הלימודים, בקיץ 1949, יסדנו את "גרעין סער" ואח"כ יצאנו להכשרה בקבוצת כינרת כהכנה להתיישבות. באותו זמן התאחדנו עם "במבחן", גרעין חיילים משוחררים מגדוד 33 שחבריו הכשירו עצמם יחד איתנו בכינרת. באוקטובר 1949 עלתה קבוצת החלוץ שלנו, במשאית של קבוצת כינרת, להתישבות על הקרקע באדמות הכפר הנטוש "דניאל". התחלנו לבנות את המשק השיתופי, וכדי להתפרנס יצאתי עם פלוגת עבודה לעבוד בקיבוץ נען. שם עבדתי כלולן והשתתפתי בבניית הלול האמריקני הראשון במדינת ישראל.

ב-15/2/1950 חזרתי לדניאל על מנת להקים את ענף הלול. בינתיים סיימה הניה את לימודיה בביה"ס למסחר "מ.מ.מ." בת"א וחזרה לכפר דניאל. 

מחקלאות לחינוך והוראה

1951. עם חברתי הניה עברנו להתארח אצל דוד מנדל שטדלר בהרצליה. הלכתי ללשכת העבודה ועבדתי בקטיף מלפפונים בביצה של הרצליה. הניה נרשמה לקורס גננות ואני נרשמתי לאולפן מזורז למורים בעין-כרם. תלמידי האולפן גרו בבתים עזובים על צלע ההר ליד המנזרים, והלימודים עם הארוחות התקיימו למטה, בחוות הנוער של רחל ינאית בן-צבי. בגלל המחסור במורים באו אלינו מפקחים "לצוד" מורים לבתי"ס במעברות. בחרתי במעברת תל-ירוחם (היום "ירוחם"), כי המפקח פלד טען שהוא זקוק למורה המדבר רומנית ויידיש שיוכל לתקשר עם העולים החדשים.

אליהו והניה בצעירותם

ביום ראשון, 2 בפברואר 1952, התחלתי ללמד בצריף בית הספר הקטן של המעברה. תלמידי היו בני עולים חדשים מבּוֹטוֹשַׁן (רומניה) שהובאו למדבר ישירות מהאנייה כדי להקים כפר-כורים המתפרנס מכריית מחצבים במכתש הגדול. יחד עם המורה עובד גרזון, ניצול שואה מליטה, הקמנו את בית הספר הראשון בהר הנגב. נשאתי לאישה את הניה והתחלתי להשלים את השכלתי בלימוד עצמי כדי לעמוד בבחינות הסמכה.

גרנו בצריף ליד הגדר וישנו עם סטן למראשותינו. אחרי הצהרים לימדתי את הנוער שעבד בבניית הסכר. הניה לימדה את הנשים עברית בהתנדבות. כעבור שנה וחצי, כשהתחילו לבנות דירות קטנות לעולים, נרשמנו. דחו אותנו כי איננו עולים חדשים.

מורה ותלמיד

עברנו לשדמות דבורה שבגליל התחתון ולימדתי בבית הספר האזורי של היישובים: שדמות, שרונה, כפר תבור ויבנאל. שרידת השואה, ציפורה לוויטה לבית אדמו"רי הגר, שהכרתיה עוד בסלבינו, היתה המנהלת. כאן נולדו לנו הבכור שלמה ע"ש אבא ז"ל שנספה בטרנסניסטריה (היום ד"ר למיקרוביולוגיה), אחותו אפרת – ע"ש אבי רעייתי אפרים/פישל שנספה במחנה ווינוז' (היום מהנדסת מחשבים ומתכנתת).

בחופש הקיץ גויסתי לשלושה חודשי טירונות והוצבתי למילואים בצפון. בנובמבר גויסתי למילואים ושירתתי בגבול עם סוריה בזמן מבצע קדש.

עברנו לרמתים כדי שאוכל ללמוד בביה"ס הגבוה להשתלמות מורים בתל -אביב. פה נולד לנו משה - ע"ש סבי משה שטדלר מסדגורה (היום מהנדס מים ואנרגיה סולרית). חינכתי כל הזמן יחד שתי כיתות מקבילות המורכבות מתלמידים ממושבים ותיקים ומבוססים ותלמידים ממושבי עולים חדשים. כאן עשיתי ניסויי הראשונים בחינוך והוראה אינטגרטיבית. הניה לא השיגה עבודה די מכניסה שתאפשר מטפלת לשלושת הילדים ולכן, להשלמת הפרנסה, עבדתי בערבים כמדריך במוסד לנוער חריג.

לקחתי שנת חופשה ללא שכר ממשרד החינוך וחזרתי עם המשפחה למשק הפועלות פ"ת שהפך ל"בי"ס תיכון חקלאי לגננות וטכנאות נוף". לימדתי כמה מקצועות בכיתה י' ובקורס מקצועי של גננים צעירים. במקביל הייתי מדריך חברתי של כיתות ט-י. המשורר פרופסור שמעון הלקין, מורי בביה"ס הגבוה להשלמות מורים, הציע לי להמשיך לימודי באוניברסיטה העברית. הוא טען – "אחרי כל מה שעברת בחייך אתה חייב להתנסות גם בחיים סטודנטיים". רעיתי הסכימה. ביקשתי ממשרד החינוך העברה לירושלים.

ב-1 לספטמבר 1964 התחלתי להורות בביה"ס הממלכתי בית הכרם. כאן חינכתי כיתות ז'-ח' במשך עשר שנים וטיפלתי בספריה. להשלמת הפרנסה ניהלתי את בית התלמיד מטעם עיריית ירושלים. במקביל למדתי בחוגים: ספרות עברית, מקרא והיסטוריה ובתחילת תשכ"ו קיבלתי תעודת ב"א. החל מ-1971 התחלתי ללמוד לדוקטורט. לקראת שנת הלמודים תשל"ד הוצע לי לצאת לקורס מנהלי בית ספר. 

בתום הקורס התמניתי למנהל של שני בתי ספר יסודיים בשכונות המצוקה עיר גנים וקרית מנחם בירושלים (כיתות א'-ח') שהוטל עלי לאחדם ולשקמם. יחד עם צוות מורים והורים שיקמנו את החינוך בשכונה. היינו הראשונים בירושלים שבנינו חדר מחשבים ולימדנו, החל מכיתה ד', תיכנות "בייסיק". הקמנו תזמורת כלי נשיפה של 40 נגנים בשיתוף עם המרכז הקהילתי וקהילת יהודי בולטימור, מקהלה גדולה שהופיעה בקבלות פנים באוהל יזכור של "יד ושם", נגריה ומתפרה ו"מרכז לשיקום הלמידה" לילדים חריגים ששוקמו והוחזרו לכיתות האם. גולת הכותרת היתה חטיבת הביניים הצמודה ליסודי שחסכה לילדים את משבר המעבר מכיתה ו' לחטיבה.

בירושלים נולדה גם בת הזקונים שלנו נחמה ע"ש סבתי שנספתה בברשד (כיום מורה לחינוך מיוחד בעלת תואר שני בניהול יישומי). במאי 1979 התחילה הניה לעבוד בהנהלת חשבונות בגבעת רם ובזכויותיה הקלה עלינו בהוצאות שכר לימוד.

יחד עם חברי מנהלי בתי ספר, ד"ר שמשון קירשנבוים, גבריאל בראל, חביב בר כוכבא ויהודה אקרלינג, הקמנו פורומים לחשיבה כיצד לשפר את החינוך בעיר. למפגשים באו מחנכים והורים. הייתי שותף בדיונים המוקדמים וביוזמה להקים ביה"ס ברוח ערכי העבודה בירושלים.

ב-1987, שנתיים לפני צאתי לגמלאות. נבחרתי ליו"ר ארגון המנהלים היסודיים בירושלים וכיהנתי בתפקיד שלוש שנים (גם כגמלאי). כחבר בהנהלת ההקדש ע"ש "יעקב גרופר" אני שותף לחלוקת פרסים לסטודנטים החוקרים תרבות יידיש ולהוצאות ספרים בתחום. בדירתנו יסד פרופ' שיינטוך את "מכון סדן" ובמסגרתו אני שותף זוטר בתכנון "100 שנה לוועידת שפת יידיש בצ'רנוביץ – עבר, הווה ועתיד".