איך משתחררים מהמסילה

הספר עובר מתיאור היסטורי של גורל קהילות יהודי צפון-אפריקה לדיון רחב יריעה בשאלת העיבוד והזיהוי של הזכרון הייחודי להם בידי המדינה. יבלונקה גם בודקת כיצד הקהילות של המזרחים בישראל זיהו את עצמם (בין השאר גם קהילת יוון, עיראק, הבלקן ועוד) בתוך המרקם החברתי הישראלי המורכב.

הפרק האחרון והמעניין ביותר, לטעמי, מתמקד בשינוי החד שעברו הדורות המזרחים השונים. כך בולט הרצון של הדור השני המזרחי להשתייך ל"ישראליות" בהקשר של זכרון הקיבוצי של השואה. הדור השלישי המזרחי בניגוד לקודמו רואה את עצמו כשותף לגיטימי בעיצוב זכרון השואה וקורא תיגר על דפוסי הזכרון.

כותרת הספר מצביעה על שני מושגים שהפכו לכלי משחק בידי הלאומיות והמדינה: "המזרחים" ו"השואה". כבר בפתח הדבר מתחילים המושגים להופיע אלו אחד לצד השני. בנוגע למזרחים קובעת יבלונקה כי: "בשל המבנה הדמוגרפי של מדינת ישראל מתקשים ישראלים רבים להבין שהעם היהודי מהבחינה ההיסטורית והמספרית הוא עם אירופי" (עמ' 15).

היא מסבירה את התפיסה ההיסטורית השגויה בעליונות אירופית כללית שמתוכה ניזונו יהודי אירופה: "אולי בדומה לעמי אירופה שבתוכם חיו, שראו את אירופה כמרכז העולם ומרכז התרבות כאחת. על בסיס מקורותיה הרעיוניים, ההיסטוריים והחברתיים הייתה גם התנועה הציונית תנועה אירופית" (עמ' 15).

דווקא בשל כך האמינו העולים שהגיעו מאירופה, כי מיבשת אירופה יישאב עיקר כוח האדם למהפכה הציונית. אסון השואה קובעת יבלונקה: "נתפס בעיני בני היישוב כחורבן לאומי וגם כשכול אישי, וכבש לחלוטין את תודעתם ואת רגשותיהם לשנים רבות" (עמ' 16). ראשי העלייה השנייה ששלטו במוסדות היישוב ואח"כ כמעט ברציפות עד המהפך הפוליטי בשנת 1977 היו לאלו שאיחדו בין הזכרון ההיסטורי של השואה לבין הרעיון הלאומי.

מקימי המדינה (ברוח העלייה השנייה) היו לאלו שדחקו את המזרחים לשולי השיח עד שהיו לשקופים בתודעתם בשלוש העשורים הראשונים לקיומה של המדינה.

מתי נזכרו במזרחים?

יבלונקה מערערת על הקביעה של סמי שלום שיטרית כי רק עם השואה, כשחרבה יהדות אירופה, נזכרה הציונות ביהדות אסיה ואפריקה. ראשית היא טוענת כי הציטוט שהביא שטרית מפי ברוך דובדבני, מנהל מחלקת ההגירה של הסוכנות היהודית נאמר רק בשנת 1976.

שנית, יבלונקה נסמכת על ערך החוויה של החיילים הארץ-הישראלים במפגשם עם יהדות צפון-אפריקה. שלישית, היא טוענת כי היישוב בארץ-ישראל שמע והכיר את קהילות יהודי צפון-אפריקה עם התקדמות הצבאות הגרמנים של רומל. אך טיעוניה של יבלונקה עומדים בסתירה לטיעון כי יהודי-אירופה פעלו בעליונות אירופית כלפי קהילות יהודי המזרח. כיצד אם כך נוצרה עליונות אירופית והאם היא נעלמה, או טושטשה עם השנים בישראל.

הספר לא הצליח להבהיר את היחסים המורכבים בין הלאומיות והאתניות בהקשר הציוני. כדי להבין ולהתחקות אחר הקטגוריה המזרחית לא מספיק דיון היסטורי בתופעות של השכחת הסיפור המזרחים או השלמת החסר.

שכן, המבט האנטישמי שהושלך על היהודים באירופה נדד עימם לארץ-ישראל. אלה שוחט מלמדת אותנו כי היחסים בין המזרח והמערב בלב הלאומיות הציונית עומדים בתוך שורה של ניגודים. המזרח הוא גם אזור של תת פיתוח ונחשלות וגם אזור של העבר התנכ"י. המזרח הוא גם מרחב שבו צריך להנחיל את ערכי המערב כחלק מגאולה של העם היהודי, אך גם מרחב שמדכא את הערבי.

המערב הוא גם אתר של פשע היסטורי של אנטישמיות וגם אותו אידיאל ערכי שבזכותו חוזר העם היהודי להסטוריה. בכדי לשנות את גבולות הלאומיות הציונית, על הספר היה לעמוד קודם אל מול התשתיות שעיצבו אותה. שכן השלמה של היסודות ההיסטורים החסרים, או התחקות על התופעות השונות היוצאות מתוכה לאורך השנים, לא יכולים להסבירם לגמרי או לתקנם.

• "הרחק מהמסילה: המזרחים והשואה", חנה יבּלונקה, הוצאת ידיעות ספרים בשיתוף עם מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, 382 עמודים