לזכור? אנחנו מזמן כבר שכחנו
הוא בקושי רואה כי אין לו כסף למשקפיים, אין לו גם תקציב לתיקון מכשיר השמיעה. מה עובר לו בראש כשהוא רואה בדירתו הטחובה את כל "סרטי השואה" הערב, ואת העצרות המרגשות שמצוות עלינו "לזכור ולא לשכוח”? סיפורו האמיתי והטראגי של ניצול שואה קשיש - בישראל 2008
את יום השואה לפני שנתיים "ביליתי" בביתו של א', אדם בן למעלה משמונים, ניצול שואה. כבר כשהתקרבתי לביתו עברה צמרמורת במעלה גבי - זה היה הבניין האחרון בו הייתי מצפה לראות דירה של ניצול שואה, הן מבחינת מיקומו, והן מבחינת המצב בו נמצא הבניין. ואם חשבתי שהבניין עצמו במצב לא טוב, הרי שהצמרמורת בגב התחלפה ברעד קל ברגליים, כשהתברר לי שעל מנת להגיע לדירה שלו, צריך לרדת למרתף. לא קל לי להגיד את זה, אבל הרעד הקל התחלף בבחילה כשפתחו לי את הדלת.
הדירה עצמה היתה טחובה ומוזנחת, והיא היוותה בית עבור ארבעה אנשים - שני זקנים ושני מטפלים החיים עימם. א', עמו באתי לשוחח, ישב, כמדומני, על כיסא גלגלים, וגולל בפני את סיפור חייו. הוא סיפר וסיפר על כל תלאותיו בשואה, איך הוא ניצל ואילו תהפוכות הוא עבר עד שהגיע לארץ, אבל אני לא הקשבתי. בכלל, החושים שלי לא תפקדו - לא ראיתי כמעט כלום כי העיניים היו מלאות דמעות, לא הרחתי כלום כי ברגע שנכנסתי לדירה הפסקתי לנשום דרך האף, והאמת? לא נעים לי להגיד, אבל השתדלתי גם לא לגעת בשום דבר. לכאורה באתי לשמוע את סיפור הישרדותו בשואה, אבל סיפור הישרדותו בארץ, היום, היה – אם להתבטא בזהירות - הירואי לא פחות, וטראגי אף יותר.
הוא נכה כמעט 100%, וחי רק מהקצבאות. הוא בקושי רואה כי אין לו כסף לקנות זוג משקפיים חדש (ממש כך, בלי להגזים), בקושי נשארו שיניים בפיו כי אין לו כסף לטיפולי שיניים יקרים כל כך, ואני עצמי צעקתי במשך רוב השיחה כי מכשיר השמיעה מקולקל, וכרגע זה לא בתקציב לתקן אותו.
ניהלנו שיחה מלב אל לב, או ליתר דיוק - מהלב שלו, הישר ללב שלי. הוא קצת התפלא שרוב השאלות שלי לא נסבו על תקופת השואה אלא על היום, אבל הוא שיתף אותי בכנות נוגעת ללב בכל תחושותיו ומחשבותיו. מסתבר, שיש לו אחות ששרדה יחד איתו, אבל היא בחרה להישאר בגרמניה אחרי המלחמה - מהיהודים האלה שאת החלטתם מעולם לא הבנתי, ותמיד גם קצת שפטתי לחומרה. אבל את מה ששופטת בית המשפט העליון דליה דורנר גילתה היום, בראיון שנתנה בגלי צה"ל, א' סיפר לי כבר לפני שנתיים בדירתו הטחובה שבאחת השכונות הקשות של גוש דן - מצבה של אחותו בגרמניה, טוב עשרת מונים ממצבו כאן, במדינת היהודים. ולא משום שהמזל האיר לה פנים יותר ממנו, אלא בגלל שקצבתה גבוהה פי שלושה (!) משלו. בגרמניה.
לא יכולתי להתאפק, ועם גוש ענק בגרון, והרבה חשש בלב מהתשובה שתבוא, שאלתי אותו אם הוא מצטער על ההחלטה שלו להגיע לארץ, ושאולי היה נכון יותר, בדיעבד, להישאר עם אחותו בגרמניה. ובאמת, לא בשביל תפארת המליצה, לא בשביל "הסיפור העיתונאי", ובלי הגזמות, נשבעת שהוא פרץ בבכי, אמיתי, עם דמעות, ואמר בהאי לישנא - "מה פתאום? זאת המדינה שלי, המדינה של העם היהודי - המקום שלי רק פה”.
אז לא עשיתי תחקיר עיתונאי עמוק על מצבם של ניצולי השואה, לא התעמתתי עם נשיאי ועדת התביעות "און קמרה", ולא בדקתי לעומק לאן הלך כל שקל מהכספים שממשלת ישראל היתה צריכה להעביר לאנשים הללו. אני רק יודעת שעבור א', זה כנראה מאוחר מדי. קשה לי לדמיין מה עובר לו בראש כשהוא רואה את כל "סרטי השואה" בימים האלה, את כל טקסי הזיכרון ואת העצרות המרגשות שמצוות עלינו "לזכור ולא לשכוח”. אבל המציאות היא שכאן בארץ, אותו, בדירתו הטחובה עם המספר הכחול על היד, כנראה ששכחנו כבר מזמן. ואת אחותו בגרמניה, יש עוד מי שזוכר.
