גאולה אבן מעולם לא ידעה שהיא יכולה לשיר. לפני כמה חודשים קיבלה העיתונאית והמגישה המוכשרת מהערוץ הראשון טלפון מאחד, אריק ברמן שמו. מסתבר שהזמר והכותב הוא אחד ממעריציה הגדולים, ובסימן שנת השישים לישראל, בעוד כולם מסכמים ומתפרקים על שירי העבר, החליט ברמן לכתוב שיר נוקב, לבקר ולהציג מצב לא ממש אופטימלי. בפזמון החוזר, ברגע הביקורת על שידורי הטלוויזיה, מגיעה גם אבן ומפתיעה בכישרונה המתגלה. כאן תוכלו להאזין לשיר.
"אריק התקשר אליי ושאל אותי אם אני מוכנה לשיר", מספרת אבן ל-ynet, "אחרי שצחקתי הרבה, גם הקשבתי לשיר ומאוד אהבתי אותו. אני חושבת שהטקסט נהדר, נוקב, קשה ומדויק ומצד שני, השיר גם מלטף את המדינה. החלטתי ללכת עם זה. אני מגיעה לשיר בכדי למלא מקום מסוים, אני מתארת לעצמי שאם הוא היה מחפש זמרת אמיתית, הוא היה פונה לפחות לשתיים אחרות לפני שהוא היה פונה אליי", היא צוחקת.
"כישורי הזמרה שלי הם לא הם מהמשובחים", ממשיכה אבן, "הפזמונים מדברים על המציאות ואיך היא עוברת דרך הטלוויזיה. לדעתי, לפעמים הטלוויזיה מעוותת, במובן שיש תוכניות שמשתמשות בדרך לא נכונה במצוקות של אנשים. זה משהו שאני מאוד מתחברת אליו ומאוד משתדלת שזה לא יקרה בתוכניות שלי. אני מקווה שזה מצליח".
את השיר הקליטו אבן וברמן בלילה אחד. "הם העמידו פנים שהם אהבו את כל מה שעשיתי", צוחקת אבן ומספרת על מה שהתרחש באולפן ההקלטות, "וזה היה מוזר". כעת ניתן לתהות האם אבן תנצל את היכולות החדשות שגילתה. "כן, הדיסק בדרך ובחגיגות העצמאות בשנה הבאה נשיר דואט", היא אומרת, "מה פתאום, זו הייתה רק חוויה, רק התנסות. עשיתי את זה כי אני חושבת שאריק הוא מוזיקאי נפלא וזמר מוכשר. שמעתי גם שירים מהאלבום הבא שלו והם פשוט יפהפיים. אז עוד לא הגיעו אליי ההצעות מחברות התקליטים וגם לא יגיעו".
ואיך לדעתך הקהל יגיב לשיר?
"אני לא יודעת, אני בעיקר מסוקרנת. אני מקווה שאנשים יאהבו אותו ואני חושבת שחלק מהם יחשבו שהוא משרטט את החיים בצורה נכונה".
מילים ולחן: אריק ברמן
"שֵׁשׁ אֶפֶס לַמְּדִינָה
יְמֶיהָ חֹק וָֹשֶמֶֹשְ,
לֵילוֹתֶיהָ רוּחַ וְחַֹשְמַל,
הָאִיֹשוֹן הָעֶלְיוֹן מֻרְחָב.
יוֹֹשְבָה בְּתַחְתוֹנֶיָה בַּגִּינָה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם אֶחָד.
שֵׁשׁ אֶפֶס לַמְּדִינָה
שָמֶיהָ קְלַסְטְרוֹפוֹבִּיִּים
נֹכַח בִּבְלוּבֵי הַגּוֹרְדִים,
עֲנָנֶיהָ פְלַרְטְטָנִים.
הוֹלְכָה הַמְּקָרֵרָה לִפְקוֹק תֵּאָבוֹנָהּ
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם ֹשֵנִי.
וּבְֹשֶבַע, תִֹּשָּאֲרוּ, כְּדַאי לָכֶם לִרְאוֹת, מִיָּד יִהְיוּ כָּאן זֶה וָזֶה וְעוֹד -
הַפֵן הַמִּתְחַנְפֵן, הַתַּנִּינַּיִם הַדּוֹמְעוֹת, הָעֲנִיבוֹת הַמַּעֲלִיבוֹת–הַמְצָעֳצָעוֹת.
נְסַּפֵּר לָכֵם לְאָן נוֹֹשְבוֹת הָרוּחוֹת הָרָעוֹת -
יָד בְּיָד מוּל הַֹשְּקִיעָה הַסְּגוּלָה בַֹּשְקִיעוֹת.
שֵׁשׁ אֶפֶס לַמְּדִינָה
חוֹפֶיהָ ֹשְלוֹֹשֶת הַדְּגָלִים: לָבָן.
מְנֻיְלָנִים וּמְקֻרְטָבִים.
כְּבִיֹשֶיהָ אֶרֶס עַכְבִיֹשִי.
ֹשוֹכְבָה אֶל–מוּל עָרוּץ אֹפְנָה וְאוֹנְנָה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם ֹשְלִיֹשִי.
שֵׁשׁ אֶפֶס לַמְּדִינָה
מֶמְֹשְלוֹתֶיהָ מְֹשוּלוֹת לְחִיתּוּלֶיהָ - יוֹם וָלַיְלָה
(הִיא בּוֹכָה, אַתְּ קָמָה? ֹשוּב תּוֹרִי...),
גִּבּוֹרֶיהָ כּוֹכְבִיִּים.
יוֹרְדָה אַבְּרַקְסָסָה לִֹשְאוֹף קְצָת לְבָנָה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם רְבִיעִי.
וּבְֹשֶבַע, תִֹּשָּאֲרוּ, כְּדַאי לָכֶם לִרְאוֹת, מִיָּד יִהְיוּ כָּאן זֶה וָזֶה וְעוֹד -
הַפֵן הַמִּתְחַנְפֵן, הַתַּנִּינַּיִם הַדּוֹמְעוֹת, הָעֲנִיבוֹת הַמַּעֲלִיבוֹת–הַמְצָעֳצָעוֹת.
אִם הָיָה לָכֶם יוֹם טוֹב, לֹא נוֹרָא, הַכָּל פָּתוּחַ עוֹד -
יָד בְּיָד מוּל הַֹשְּקִיעָה הַסְּגוּלָה בַֹּשְקִיעוֹת.
שֵׁשׁ אֶפֶס לַמְּדִינָה
כַּלְבֵּי רְחוֹבוֹתֶּיהָ ֹשוֹטְטִים,
קַבְּצָבֵי מַטְבּעוֹתֶיהָ ֹשוֹתְתִים,
עַרְבִיֵּי צִנְצְנוֹתֶיהָ גְּזָרִים כְּבוֹּשִים.
חוֹזְרָה ֹשִכּוֹרָה הַבַּיְתָה לְטַפְטֵף עַל הַֹשְּכֵנָה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם חֲמִיֹשִּי.
שֵׁשׁ אֶפֶס לַמְּדִינָה
אֶזְרָחֶיהָ נְמָלִים, עֲמֵלִים מֵהַלִּפְנוֹת-
עַד הַלִּפְנוֹת- הֵם צַרְצָרִים. אוֹ עַכְבָּרִים. אוֹ טֶרְמִיטִים.
קַבַּרְנִיטֵי–רִיאָלִיטֵי–אִינְטֶרְנֵטֶיהָ פִּירָטִים.
אָבִיהָ חַד–הוֹרִי קְֹשִיֹשִי.
עוֹלְתָה הָגָּגָּה לְעַֹשֵּן עִם הֵרְיוֹנָה
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם הַֹשִֹּשִּי.
וּבְֹשֶבַע, תִֹּשָּאֲרוּ, כְּדַאי לָכֶם לִרְאוֹת, מִיָּד יִהְיוּ כָּאן זֶה וָזֶה וְעוֹד -
הַפֵן הַמִּתְחַנְפֵן, הַתַּנִּינַּיִם הַדּוֹמְעוֹת, הָעֲנִיבוֹת הַמַּעֲלִיבוֹת–הַמְצָעֳצָעוֹת.
זֶה הוֹלֵךְ לִהְיוֹת הֲכִי ווּאַוּ, הֲכִי כָּל–כָּךְ, הֲכִי מְאֹד -
יָד בְּיָד מוּל הַֹשְּקִיעָה הַסְּגוּלָה בַֹּשְקִיעוֹת".
