רופא מ'שערי צדק' הציל חיי אישה בתרומת מוח עצם
במסגרת עבודתו בפגיה ב'שערי צדק' הציל פרופ' מיכאל שימל חיי תינוקות. לאחרונה נפלה בידו הזדמנות להציל חיי אישה מבוגרת, כשנמצא מתאים לתרומת עצם. "אני עוסק כל הזמן בחיי אדם אבל אף פעם לא נתתי מעצמי בצורה כזו, וכעת נפלה בחלקי הזכות"
במשך יותר משלושים שנה הציל פרופ' מיכאל שימל את חייהם של מאות פגים, במסגרת עבודתו כנאונטולוג (רופא ילודים) ומנהל הפגייה בבית החולים שערי-צדק. לאחרונה קיבל פרופ' שימל הזדמנות להציל את חייה של אישה מבוגרת, חולת לוקמיה
הזקוקה לתרומת מוח עצם,
לאחר שנמצא מתאים לה התאמה מלאה. "זו תחושה נהדרת", אמר פרופ' שימל, "אני עוסק כל הזמן בחיי אדם אבל אף פעם לא נתתי מעצמי בצורה כזו, וכעת נפלה בחלקי הזכות".
פרופ' שימל נתן את תרומת הדם לפני למעלה משנה, באחד ממבצעי ההתרמה שערכה עמותת "זכרון מנחם". מתן תרומת דם לצורך השתייכות למאגר התורמים מקובל עד גיל 55, ורק בזכות קשרים משפחתיים לא נדחתה תרומתו של שימל בן ה-58. "יש לי שבעה ילדים שארבעה מהם עובדים בעמותת זכרון מנחם. כשהלכתי לתרום אמרו לי שאני מבוגר ואז מנהל העמותה חיים ארנטל אמר 'עזבו, הוא מהמשפחה, בואו ניקח לו'". החלטה שהתגלתה כעבור מספר חודשים כמצילת חיים, כאשר נמצאה ההתאמה לחולה שפנתה למאגר וחיפשה תורם. ההתרגשות בקרב בני משפחתו וחבריו למקצוע היתה גדולה. "קיבלתי תמיכה קיר לקיר", הוא מתאר.
פרופ' שימל נערך למתן התרומה. לחזור מהר לעבודה (צילום: מיטל יסעור)
לאחר שנמצא מתאים, הכין פרופ' שימל את גופו להליך התרומה על ידי הזרקה פעמיים ביום של חומר שמגרה ייצור תאי אב במוח העצם. "זה גורם לתחושה של שפעת וכאבי עצמות לא נוראים. יכול להיות שזה מפחיד את הקהל כי אנשים מפחדים להזריק לעצמם חומר או חוששים להרגיש לא טוב. התייעצתי עם המומחים לנושא בבית החולים שערי צדק כדי לקבל את כל המידע, גם בין השורות והם תמכו בזה מאד ונתנו לי פוש רציני".
כשש מאות חולים נזקקים מדי שנה להשתלת מח עצם, כמחציתם מוצאים תורם מתאים בקרב בני משפחתם והיתר זקוקים לפתרון חלופי שהוא בדרך כלל מתורם זר. כשני שליש ממושתלי מוח העצם מבריאים בעקבות ההשתלה. פרופ' ראובן אור, מנהל המחלקה להשתלות מוח עצם בהדסה מספר: "החולה ידעה שהיא צריכה תורם דחוף. זה היה מרגש להגיד לה שמצאנו לה תוך שבועיים תורם. זה נתן לה תקווה חדשה ויכולת להתמודד עם הטיפולים הקשים".
לפרופ' אור היתה היכרות מקצועית קודמת עם פרופ' שימל. "לא היה לי ספק שהוא יסכים לתרום. זו זכות ענקית. זה לא משהו קל אבל זו בהחלט מחווה אנושית. הלוואי ואני הייתי נמצא מתאים לתרום לחולה".
לפי נהלים בינלאומים המחייבים את כל הארגונים המפעילים מאגרי מוח עצם, זהותו של המקבל נודעת למקבל רק שנה לאחר התרומה ולהפך. ד"ר שוש ישראל, מנהלת היחידה לסיווג רקמות ומאגר תורמי מוח העצם בהדסה מסבירה כי "בעבר היו מקרים שבהם הופעל לחץ בלתי סביר על תורם לתת תרומה נוספת והיו מקרים שבהם כעסו על תורם בעקבות מוות של חולה. בנוסף, היו מקרים בחו"ל שתורמים דרשו תמורה כספית. אי אפשר לדעת איך אדם ששרוי בחרדת מוות לו או ליקירו יפעל במצב כזה". עוד ציינה ד"ר ישראל: "כשאדם נותן מעצמו ומלשדו זה מעשה אלטרואיסטי נפלא שאינו דומה לתרומת כסף או זמן".
פרופ' שימל: "לא מעניין אותי מי תקבל את תרומתי. אם אני יכול לעזור למישהו – תפאדל. בניגוד לעבודה היומיומית שלי, בה אני מכיר את המשפחה של המטופל, פה זה אחר. אני לא יודע מי החולה וזה גם לא מעניין אותי. זה שווה כל אי נוחות שמתלווה לזה, כי התחושה שיכול להיות שאני מציל חיי אדם היא עילאית. וזה שטויות אם קצת כאב או לא היה נוח". הדבר העיקרי שהטריד אותו היה לוח הזמנים. שימל הודיע שבתום הליך התרומה הוא ממהר לחזור לסטודנטים שלו ולעבודה בפגיה ב"שערי צדק".
פרופ' ראובן אור. "הלוואי ואני הייתי נמצא מתאים לתרומה"
צילום: מיטל יסעור בית-אור
מומלצים
