סקרלטינה

נתוני הפתיחה מעוררים תמיהה: ג'והנסון, שעל אף כישורי המשחק המצוינים שלה ויופיה המשגע מעולם לא נודעה כבעלת קול ערב, החליטה להקליט את "Anywhere I Lay My Head", אלבום שכולו ביצועים לשירי רב האמן הדגול טום ווייטס (מלבד שיר יחידי שכתבה בעצמה).

 קול פצוע ועצוב. סקרלט ג'והנסון

הבחירה בווייטס נמוך האוקטבות כמושא המחווה כמעט מתבקשת מבחורה עם קול נמוך כג'והנסון, אך האתגר שהעמיסה על כתפיה הדקות הוא עצום, בשל המגוון והעומק אליהם מגיע ווייטס. ברפרטואר העצום והנפלא שלו אפשר למצוא בלוז, ג'אז, קברט, בלדות פסנתר, מוזיקה ניסיונית קשה לאוזן, פולק לסוגיו השונים, וכישרון ללעוס ולגרוס כל הברה שהוא שר בעצב, הומור, ייאוש וחן. מתוך עשרה קבין של כריזמה אפלה שירדו אל העולם, בתשעה זכה ווייטס. איך אמורה מבצעת מוגבלת כמו ג'והנסון להתמודד עם עושר שכזה?

היא מתחילה בגיוס שותפים מוכשרים כמו שדים. המפיק הוא דיוויד סיטק מ-TV On The Radio, להקה מעולה שיוצרת מוזיקה מורכבת ומאתגרת לא פחות משהיא יפהפיה ומרתקת. החברים של סיטק הגיעו יחד איתו, וביניהם גיטריסט היה-יה-יה'ז ניק זינר, והאל הגדול שבשמיים דיוויד בואי, שתרם את קולו לשני שירים ("Falling Down", בהשתתפותו, הוא משיאי האלבום). עם הרכב כזה קשה לפספס, נכון?

התשובה, כתמיד, לא חד משמעית. סיטק הציע עבור קולה של ג'והנסון כר מוזיקלי ערפילי, כבד וחולמני, שמתיך בין השפעות אייטיז אפלוליות נוסח הקוקטו טווינז למערבולות שוגייזיות של גיטרות מהדהדות ורוויות אפקטים. זו החלטה נבונה, כי הקול הפצוע והעצוב של ג'והנסון משתלב באופן טבעי בעשן הסמיך הזה. הוא נעטף בצעיף עבה ומקבל סדק צר מאוד להידחק דרכו, וזה מסתיר את רוב מגבלותיה הקוליות. התוצאה לא בלתי נעימה לאוזן, אך יותר מדי דומה לעצמה לאורך האלבום, דבר שגורם לאוזן לפספס פרטים די חשובים. הלחנים, למשל.

כהופעת הבכורה של זמרת חדשה מדובר באלבום נאה, שמציע בעיקר סאונד מעניין וזמרת שעיקר תרומתה בכך שהיא אינה מפריעה יותר מדי לכישורי המפיק והנגנים שמאחוריה. בעצם, עלינו להודות לג'והנסון, על שמעמדה הרם איפשר לה להרכיב נבחרת מוזיקלית מעניינת, שבנסיבות אחרות אולי לא הייתה מגיעה לכל כך הרבה אוזניים. כפרפורמרית, מוטב שעבודתה תישאר במקום הטבעי לה: מול המצלמות והרחק מהשירים.

• סקרלט ג'והנסון, "Anywhere I Lay My Head", וורנר-התו השמיני