המדינה נגד נשותיה
להיטותה של המדינה לערער על ההכרה בהוצאות טיפול בילדים לצרכי מס, מעבירה מסר חד לנשים: שבו בבית ואל תתפסו מקומות עבודה
אמא שלי היתה מה שקוראים אם עובדת. עצם העובדה שנזקקנו ועודנו זקוקים לביטוי כזה, שאין לו מקבילה זכרית, מעידה על כך שהתופעה - אשה היולדת ילדים, מגדלת אותם ובמקביל גם אוחזת במשרה ומרוויחה כסף - לא נתפשה תמיד כחלק ממהלך העניינים הטבעי. המונח "אמא" מצטרף כנראה בקלות רבה יותר עם "מטבח", "ניקיון יסודי" ו"תלבשי סוודר", ונדרש זמן (המון זמן) להתרגל לעובדה שנשים הצטרפו זה מכבר לכוח העבודה בשכר.
בחודש שעבר געשה הארץ בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שהכירה בהוצאות הטיפול בילדים של אם עובדת לצרכי מס. אותו געש נרשם בעיקר קרב ארגוני נשים, המנסים כבר שנים ארוכות לדרבן תיקונים שונים בחוק שיביאו להכרה כזו, במה שנראה טבעי ומובן מאליו: כדי שהורים לילדים יוכלו להתפרנס למחייתם, הם נזקקים בדרך כלל לשלם עבור הטיפול וההשגחה על ילדיהם. אם שלטונות המס מוכנים להכיר בהוצאות שונות ומגוונות כהוצאות שתכליתן יצירת הכנסה - החל בניקוי יבש של חליפות, דרך ביקורים במספרה וכלה בהעסקת עוזרים אישיים שתפקידם לפתוח מעטפות ולחסוך מאנשי עסקים את הסיכון להיפצע מקצוות חדים של נייר זול - כיצד יתכן שהכספים הרבים המופרשים לטובת מעונות יום ושמרטפים לא יוכרו ככאלה?
אלא שמה שנראה טבעי לאמהות עובדות ועתה גם לבית המשפט המחוזי, לא נתפש ככזה על ידי המדינה. זו מצדה מיהרה להגיש ערעור על ההחלטה בטענה כי אבוי, יש חשש שיישומה של החלטה כזו יעלה למדינה מיליארדי שקלים. על פי נתוני שדולת הנשים, אגב, הטבה כזו - אם לא תבוטל בעקבות הערעור, עשויה לדרבן כ-25 אלף נשים לצאת לעבודה ומספר דומה יגדילו את היקף המשרה שלהן.
הוצאות הטיפול בילדים, מתברר, אינן סתם עוד עול על צווארם של שכירים, אלא גורם מרתיע של ממש שבגללו נשים רבות מאוד אינן יוצאות לעבוד, אינן משתכרות למחייתן ומתקיימות בתלות כלכלית מוחלטת - ועוד לא אמרנו דבר על היצירתיות והאנרגיה שבכוחן להביא לתחומי עשייה שונים.
להיטותה של המדינה לפעול במהירות ובעוז למען ביטול רוע הגזרה שולחת לנשים מסר ברור מאוד: שבו בבית, גדלו ילדים וחלילה אל תתפסו מקומות עבודה. אתן אמהות? תסתפקו בכך. זאת אחרי הכל משימה חשובה ומכובדת, ואם היא לא כוללת כוח והשפעה של ממש מחוץ לגבולות הבית (כסף, מה לעשות, הוא מרכיב עיקרי באלה) או אפשרות סבירה להתפתחות אישית - לא נורא.
את המסר המדכא הזה משגרת לעבר הנשים אותה חברה שמעודדת אותן ללדת, כמעט כמשימה לאומית. אותה מדינה שמסבסדת אינספור טיפולי הפריה למי שאינה מצליחה להתעבר מיד, מעניקה קצבאות פרוגרסיביות למשפחות מרובות ילדים ומעמידה פנים שילדים הם ההישג החשוב ביותר שאליו יכול אדם לשאוף. אלא שמרגע שהם נולדים, הוריהם מוצאים את עצמם לבד במערכה: מעונות יום, מערכת חינוך ראויה לשמה או הכרה לצרכי מס בהוצאות הטיפול בילדים נדחקים לתחתית סדר העדיפויות. מקוצצים, נהדפים או מושתקים בגלל ש"אין תקציב".
ומאחר שתקציב הוא דרכה של מדינה לבטא את סדר העדיפויות שלה, לא מפתיע לגלות כי מדינות מערביות אחרות כמו ארה"ב, קנדה, ספרד, גרמניה, וכמובן ארצות סקנדינביה, כולן מיישמות חוקים המעניקים הטבות מס להורים. עוד פחות מפתיע לגלות כמה חשוב לשלטונות המס שלנו לזעוק כנגד האפשרות לעשות זאת גם כאן. הסיכוי ליצירת משק שוויוני יותר, והטבות מס כאלה הן רק צעד זעיר בכיוון, עדיין מאיים על מקבלי החלטות. מבחינתם "עם עובד" זו לא אוטופיה.
דפנה לוי, עיתונאית
לפנייה לכתב/ת 
