הלב של אילן לוביץ'
פועם בהתרגשות מחוייכת בכל פעם שהוא צולל אל העולם התת-מימי במפרץ אילת. "ים סוף הוא מפלט מכל המציאות סביב, מעניק לי הזדמנות לצאת לחו"ל ולראות עולמות חדשים וצבעוניים מבלי להזדקק לדרכון", מספר לוביץ', צלם טבע, "חצי פנסיונר" כהגדרתו ובעל עסק למחשבים המתגורר בהוד השרון.
לוביץ' (68) יליד רמת-גן, החל לצלם לראשונה בגיל 13 ומאז האהבה לצילום טבע גדלה בהתמדה. כשעבר להתגורר באילת בשנת 1963 הוא הוקסם מהנוף הבתולי. "אחרי שלמדתי לצלול בקורס, הים היה העיסוק העיקרי שלי בתום יום העבודה ולפני שהחלה לקום שרשרת מלונה אדירה, הטבע התת-ימי עדיין היה פראי".
עם וותק של אלפי צלילות במהלך 43 שנות צלילה בים סוף, הוא הספיק לחזות בכל השינויים שעברו על מפרץ אילת ועקבה, לטובה ולרעה. "בשנות ה-60 המפרץ היה דחוס בבעלי חיים ובכמויות אדירות, לא רק בעלי חיים קטנים, אלא מנטות, כרישים, מורנות ענקיות, צבי ים וכמויות אדירות של צדפות", הוא נזכר. "כשנפתח גבול מצרים לאחר המלחמה, פתאום גיליתי את החלק הפראי של סיני, שהצליחה להתנתק מההרס ההדרגתי שהחל לכרסם במפרץ אילת".
לוביץ' מתוודה כי באותן שנים הוא פחד להכניס אצבע למים כשצלל בסיני עקב נוכחות מרובה של כרישים. "הם היו גדולים כמו
קטרי רכבת והיום אין זכר אפילו לכריש מסכן אחד. מה שאפיין את התקופה ההיא הוא חוסר ידע, להבדיל מהשפע שקיים כיום באינטרנט. היו לי מפגשים לא נעימים עם בעלי חיים שהסתיימו בבית חולים, אך לאט לאט, קהילת הצוללים הקטנה החלה לשתף זה את זה בידע וכיצד להיזהר במים".
באמצע שנות ה-90 החל לוביץ' לצלם מתחת למים עם מצלמת פילם פשוטה. "הבנתי שהטבע נעלם במהירות באילת והחלטתי לתעד אותו כדי שישאר למזכרת. הצילום מתחת למים הוא מעין מירוץ אינסופי אחר התמונה המושלמת שמצית בי אש כל פעם מחדש וזה תענוג לראות שהתמונות גם גורמות לעונג אצל הצופים", הוא מסביר.
באחת הצלילות שקיים באזור טיראן בסוף שנות ה-70 הוא חווה מפגש מפתיע עם שוכני המים. "צללתי בים עם הפנים לכיוון מטה ולרגע הרמתי את המבט למעלה וקפאתי במקומי. במרחק של חצי מטר ממני, כריש נעץ בי מבט עמוק. בשנייה שבה העיניים שלנו נפגשו, שנינו נבהלנו מאוד, כל אחד הסתובב וברח על נפשו לכיוון מנוגד", הוא צוחק.
לוביץ' טוען שאם היה מחשב את הזמן שבילה מתחת למים בים סוף, כנראה שזה היה מסתכם בחודשים רבים. "זה כיף בלתי רגיל, אם אני לא צולל לפחות פעם בחודש, הגעגועים אוכלים אותי ולמרות הגיל, הצלילה היא כמו סם שמכניסה שקט לנפש", הוא משתף.
את מסעות הצלילה שלו הוא מחלק בין אילת לעקבה. "ההבדלים בין המקומות הם עצומים, למרות שמדובר באותו מפרץ. בעקבה יש עושר אלמוגים ובעלי חיים שכבר לא נראו שנים רבות באילת, אבל לצערי, הקידמה מגיעה לכל מקום ומכחידה את הטבע", מסכם לוביץ'. "היום אפשר להסתובב בעולם ולצלול במקומות אקזוטיים, אבל ים סוף מבחינתי הוא המקום היפה ביותר בעולם".
-
אלפי תמונות של צלמים נוספים - בעמוד המיוחד של "קליק לטבע
"
-
