געגוע אינסופי

בשביל מחזות זמר כמו "כנר על הגג" יש תיאטרון. ההפקה החדשה של הקאמרי היא מעשה אמנות צרוף שמשאיר את הקהל בסוף ההצגה חסר נשימה וחנוק מדמעות. גם סיפור טוב צריך לדעת לספר ואת המחזה של ג'וזף שטיין, המבוסס על סיפורי העיירה של שלום עליכם, אי אפשר היה לספר טוב יותר.

טוביה החולב, גולדה אשתו, בנותיהם ואנשי העיירה אנטבקה הם געגוע אינסופי, לא במובן הנוסטלגי של המילה אלא בחפירה העמוקה אל "הגֶן היהודי", הרקמה שמחברת בין ההווה אל השורש. "בזכות המסורת יודע כל אחד מאתנו מי הוא", אומר טוביה החולב בתחילת המחזמר שיחזיר אתכם, תרצו או לא, הביתה.

דטנר. נולד לתפקיד (צילומים: מרב יודילוביץ') 

נתן דטנר בתפקיד החלבן היהודי כובש ונוגע ללב כאילו נולד לתפקיד. הימור לא קטן היה הליהוק שעליו תקום או תיפול הפקה שכל כך מזוהה עם שחקנים גדולים מרודנסקי ועד טופול. דטנר מוכיח על הבמה שיש בו את החן, ההומור, השבירות, הכאב והיכולות הווקאליות שדורש התפקיד המורכב הזה.

אגרוף לבטן הרכה

בין מסורת למודרנה נמתח החבל הדק עליו מתהלך טוביה החולב שנאחז במסורת אבל מקבל את מציאות החיים. בין מסורת למודרנה נעה ההפקה המושקעת הזו שכוחה, לצד להקת השחקנים המשובחת והבימוי העדין והחכם של משה קפטן, טמון לא מעט בעולם הבימתי שיצר מעצב התפאורה רוני תורן.

מסגרת הבמה משובצת בתמונות ישנות של אנשי העיירה כמו זיכרון משפחתי מהדהד. תמונת הפתיחה היא מכת אגרוף מדויקת לבטן הרכה של הזיכרון הקולקטיבי. כשגגות העיירה מתרוממים וחושפים תחתיהם את הקולקטיב היהודי חזק וגאה, נפרש מעליו כותל המזרח כמו חממה מגוננת ואיך אפשר לעמוד מול זה?

אנטבקה. כמו זיכרון ישן 

תיאטרון טוב מתחיל בטקסט ובכל הנוגע למחזמר הזה, מדובר בספרות מיטבית שנפגשה עם בימוי משובח, כוריאוגרפיה שאינה נופלת מהבימוי או מאפילה על המשחק ומוזיקה נהדרת. יש פה הכל - הומור עצמי, אמונות תפלות, יידישקייט ונשמה. יש נושאים חברתיים ממעמד האישה, זכויותיה והבחירה החופשית ועד ייחוס משפחתי ומקומו של הקפיטל בחברה.

יש כמובן את "ההם", "האחרים" שמייצגים את העולם שמחוץ לקהילה ומאיימים עליה. יש בדיקה וחוזרת ונשנית של גבולות. יש טקסט שלם חבוי בין המילים שלא כתובות ואינן נאמרות. יש את הזוועה שבאה אחר כך אליה מודע הקהל ואותה עדיין לא מכירות הדמויות.

רמה מסינגר ושרית וינו-אלעד בסצנת החלום המסויט 

"כנר על הגג" שבר את כל שיאי ההצלחה האפשריים בחו"ל אבל ההצלחה הגדולה באמת של המחזמר היתה ביכולתו לתקשר החוצה את העולם היהודי על כל היופי שלו. בהפקה הזו, הוא מצליח לגרום גם לקהל הישראלי החילוני הקוסמופוליטי המעודכן והתל אביבי להחריד לגלות מחדש את עצמו.

שחקנים שהם נס

בהפקה הזו אין תפקידים קטנים ואין סצנות מיותרות. כל מי שעומד על הבמה נחוץ, חיוני ומעשיר. כל תמונה היא רגע שמהדהד עדין, חכם ועמוק: "מסורת" שבהומור היהודי המשובח משתעשע על חשבון עצמו ובהעמדה חכמה וכוריאוגרפיה שעונה לה מעמיד תזה ותיכף ומייד מפרק אותה לגורמים על פי מיטב המסורת המתלבטת היהודית. "תפילת שבת" שמשתיק לרגע אחד את ההמולה של חיי השטעטל ומכנס פנימה. "נס גדול", שמשרטט עידו מוסרי בחן ובקסם רב את הפחד של מוטל החייט, לכאורה חדל האישים, המבקש להינשא לצייטל בתו של טוביה.

עידו מוסרי. מוטל קמזויל החייט הופך תחת ידיו לפנינה

מתעלה על כולם סצנת החלום שבודה טוביה בכדי לקבל את אישורה של גולדה אשתו (שרית וינו אלעד) לביטול הסכם השידוך של צייטל עם הקצב לייזר וולף (איציק כהן). הוא מעלה באוב את רוח דודתה זקנתה של גולדה ועוד כטוב ליבו, בשדים וברוחות אחרים.

גם פה, אגב, מפליא לעשות רוני תורן שממסגר את החלום המסויט במצבות שמאזכרות את בית הקברות היהודי בוורשה. רמה מסינגר בתפקיד הכפול של שדכנית העיירה ורוח אלמנתו של הקצב, פרומה שרה, מצחיקה עד דמעות ומצליחה להפוך את הדמות הקריקטוריסטית משהו של ינטה לעגולה, צובטת ומלבבת.

תפילת שבת. משתיקה את המולת השטעטל

הטקסט והתרגום המדויק והעשיר כל כך של דן אלמגור מבליטים את האמיתות הקטנות-גדולות שמפוזרות לאורך כל המחזה. כמו למשל במכתב האהבה מהיפים שנכתבו למחזמר בו שואל טוביה את רעייתו אם אחרי כל השנים היא עדיין אוהבת. החיבור הבימתי ברגע הזה בין וינו אלעד לדטנר מרגש ומצליח לכסות על חסרים ווקאליים.

הסצנה שבה חווהל'ה (אילנית גרשון הנפלאה) מבקשת את ברכתו של טוביה, אביה, לנישואיה עם המוז'יק הרוסי, פיידקה (ניר גרינבגרג), והוא ממשיך בדרכו מבלי להקשיב, סוחב על הגב את העגלה כמו היה מונח עליו כל צער העולם, קורעת לב וחונקת גרון.

תחושת המועקה שמהדהדת עוד קודם אבל מתחדדת ברגע ההוא, מלווה את הצופה עד סוף המחזה.

יהודי אנטבקה מגורשים מהעיירה במסגרת טיהור המחוז. הגרעין מתפזר אבל הזיכרונות נשארים. בסופו של דבר זה מה שיש, זיכרון קטן, עלוב ומפואר מעבר שעדיין כאן.

"כנר על הגג" תוכנן להציג מרגע עלייתו 60 הרצות בלבד, כולן באולם הגדול של תיאטרון הקאמרי בתל אביב. בהתחשב בתוצאה כדאי היה לשקול את התכנון המקורי פעם נוספת. מה שבטוח הוא שאם בבתי הספר בישראל ייאלצו לבחור במסגרת "סל תרבות" ארצי הצגה אחת בלבד לצפיית תלמידים, כדאי שתהיה היא זו.