מסע "מים אל ים" - 40 שנה אחרי

מה מביא אנשים מבוססים מהמרכז, שמסמנים בלוח 50 שנות מסע בחיים, לשחזר טיול של הצופים מים תיכון לים כינרת? חכו, יש עוד: מסדר עם עניבות צופיות, הרמת תורן זקוף מסנאדות וקשרי מוט - שעליו מתנוססים דגלי התנועה, ושירת המנון הגדוד בגרון ניחר מעודף דיבור. למה עושים את זה? התשובה היא נוסטלגיה.

גילוי נאות: אינני נמנית עם מצטופפי מסיבות המחזור המשמימות למיניהן, שמצטיינות בעמידה עם כוסית יין עבש, בסיבובים הלוך ושוב, ובנסיון עקר לזהות את מלכות הכיתה היפות מכיתה ג', שהזמן דקר בהן ללא חמלה והן הפכו לבטטות בלתי מזוהות. גם החכמולוגים הממושקפים של השכבה, שהפכו לאנשי עסקים חובקי יבשות, מעולם לא עוררו בי סקרנות.

ואולם יום אחד, רגע לפני סגירת מעגל נוסף בחיי, קיבלתי הזמנה מסקרנת לטיול היסטורי עם חברי מה"צופים". ולא סתם טיול, אלא מסע "מים אל ים", שהפך למושג מיתולוגי בלקסיקון תנועות הנוער בארץ, לדורותיהן. הטיול אורגן ותוכנן בקפידה מעוררת כבוד, במתכונת טיולי הצופים של גדוד דותן, שבט צופי רמת גן, בתחילת שנות ה-70.

מחשבות על מה קרה, מאז ועד היום, הובילו אותי למסקנה שכנראה אז נזרע בדמי זרע הפורענות לשוטט בדרכים, שנבט ופרח לאהבתי העצומה לטיולים בארץ. אז לפני שאתם מתכננים עוד מסיבת מחזור חיוורת באחד המת"נסים בשכונת הילדות, או בחצר בית הספר, קראו ואמצו את הרעיון. המאמץ גדול אך משתלם. כל דקה שווה.

שום דבר שמזכיר את רעננות הילדות

נדלג על הנשיקות, החיבוקים והניחושים המביכים: קמטים, עודף קלוריות, כרס, קרחת ושות' - שום דבר שמזכיר, ולו במעט, את רעננות הילדות. המסע לעבר, שלרובנו מהווה חוליה בתולית ומקשרת לנופי הארץ, החל בחוף אכזיב, שהיה ונותר מהיפים בישראל ולעולם מומלץ לטיול רגלי, השתכשכות וצפייה בשקיעות בכל ימות השנה.

אחד היפים בישראל. חוף אכזיב (צילומים: יפה רזיאל)

כאילו לא עברו 40 אביבים, הבנים מתייצבים כגוף אחד לקשירת התורן שיישא בגאון את דגל התנועה, מתווכחים ביניהם אם החבל נקשר מימין או משמאל. בינתיים הבנות מחלקות עניבות ירוקות, ופורסות את העוגות שאפו בבית. מהפכת המינים של הסבנטיז פסחה על הגדוד הרמת גני שלנו.

בהתרגשות ניכרת לעין הדומעת, אנחנו נעמדים מול הים הכחול במסדר. ראש הגדוד שהזמן היטיב עמו, עודי גלעדי, נותר אזרח פעיל בתנועת הצופים במשך השנים. הוא הצטרף למסע וניצח על הטקס ממש כמו בכיתה ז'. בהנהגתו כולנו פוצחים ב"היה נכון למלא חובתך" מול דגל הגדוד, שנשמר אצלו בבוידעם כל השנים. אנחנו רושמים בסיפוק כי למרות הגיל המופלג, איש לא שכח את המלים. גם זו נחמה.

לילה לא שקט במבצר יחיעם

קיבוץ יחיעם, ששדרג את חדריו בחן והפך לכפר נופש נאה, מתאים מאוד להסתערות. חניית הלילה של 40 צופים לשעבר, שרובם הספיקו לחרוש בתי מלון מפוארים בכל העולם. על הדשא במתחם המרכזי נחלק הגדוד לקבוצות, להכנת ארוחת הערב.

על גחלי הבשרים מופקדים הגברים, איך לא, והנשים מתמקדות בסלטים, לא רק בגלל הדיאטה. בין חיתוך עגבנייה לקילוף שקי תפוחי אדמה (מי זוכר?) מנסים להשלים פערים של 35 שנה. בצער מה אנחנו מציינים כי השנים עושות את שלהן - ואת תמונת המאהל הצופי במחנה הקיץ, מחליף כפר נופש של מטיילים סטייליסטים עם מנגל בשנות ה-2000. אבל לא אלמן גדוד דותן. סירי הצ'יפס הענקיים על האש, מדגישים את אווירת השיתוף וה"ביחד" שחוזרת בגדול.

בהמשך ערב ההווי במועדון הקיבוצי, למי שלא מצליח עדיין להיזכר בחוויות מן המחנה, המצגת של צילומי העבר פותרת בקלות את הסקלרוזה. לאן נעלמו הילדים היפים והכחושים שמתרוצצים שם בין האוהלים? דיכאון קל על השנים האבודות מציף אותי. הנחמה טמונה בסיפורינו על דור ההמשך - ילדינו שבילו בתנועות נוער שונות, התגייסו לצבא, ואחרי הטיולים הגדולים ביבשות השונות, הופכים לדור המטיילים הבא של ישראל. הנה יש תקווה. לא בזבזנו זמננו לריק בצופים.

כמו חניכים ממושמעים בחולצה אדומה

את הכותרת של המסע המרתק קוטף הטיול הרגלי בנחל עמוד. החניכים הממושמעים כולם לבושים בחולצה אדומה מעוטרת בסמלי הגדוד, מתייצבים למשימה הלא פשוטה. הרי מדובר בקבוצה של אנשים זרים ומבוגרים שחלקם אינם מטיבי לכת, ולמען הדיוק, הטיול האחרון שחוו היה בצופים בכיתה ח'. שלוש שעות של הליכה בנחל מספקות את התשובה - צלחנו את המשימה. אמנם קצרי נשימה, אבל עטורי גאוות יחידה.

צולחים את המשימה. נחל עמוד

הגברים בחבורה הפגינו ג'נטלמניות. אז כמו עתה הם סייעו למתקשים, בצירוף בדיחות וצחוקים על עצמנו. זה הופך את העלייה למעט יותר קלה. מבטי הפליאה שנועצים בנו המטיילים ששואלים מי המבוגרים המוזרים האלה בחולצות האדומות, מזכירים לנו מי אנחנו, ואיך הגענו עד הלום.

נחל עמוד נחשב לאחד הנחלים היפים בצפון ובצדק. הוא זורם כל ימות השנה, ובצל עצי החורש והבוסתנים, נעים לתפוס בו שלווה ובדרך לשרוף שומנים בהליכה מהירה. רשות הטבע והגנים סימנה בו מסלולים המתאימים לכל המשפחה. כדאי לעצור בעין יקים (עין תינה),  מעיין הנובע כל ימות השנה ומסביבו עצי בוסתן וערוגות, המושקות על פי מסורת חקלאית עתיקה ומניבות עצי לימון, תפוח, תמר, זית, שזיף, תאנה, רימון וכרמי גפנים.

בנחל משובצות טחנות קמח עתיקות, מבטשה - מתקן לעיבוד צמר שבו עסקו בעבר יהודי צפת. אחת מתחנות החובה בנחל היא בריכת שכווי, שנתברכה במי מעיין צלולים ובעצי דולב ותאנה נאים למראה.

בסיום המסלול אנחנו מורעבים כהלכה ומתנפלים על האוכל עם הידיים. סוף סוף זה מתחיל להיראות כמו טיול בצופים. אחרי הסטייקים המסוגננים של ליל אמש, הפיתות היבשות וקופסאות השימורים הדביקות (איך הידרדרנו) מעולם לא ערבו כך לחכנו. אולי רק בימי הנעורים. אז כזכור, בעידן טרום הג'י.פי.אס. והניידים, יצאנו למסעות מצוידים במיימיות פלסטיק ומסטינגים. המארגנים החרוצים מרוצים - הנה הטיול התרומם ליעדו המקורי.

עדיין לא גריאטריים

כדי לסגור את המעגל וכדי שנוכל לספר בבית כי אנחנו עדיין לא גריאטריים ואכן ביצענו את משימת "ים אל ים", אנחנו מגיעים באוטובוס ממוזג למסדר הסיום בכינרת, שאף היא ידעה ימים כחולים יותר. מי בכלל זוכר את הטיוליות שהסיעו אותנו ליעדנו, גב אל גב (שבור) בספסלים סדוקים, כשכל האבק מתקיף אותנו מכל הכיוונים והטלטולים מקפיצים לנו את המוח לתקרת הברזנט?

לסיכום הוחלט על היעד הבא. יום הולדת 60 במסלול זהה. אינשאללה שזה יתאפשר בלי הקטטר. ומה נעשה עם כל הצילומים ומצגות האינטרנט? ניפגש שוב, מה השאלה. אבל הפעם בדשא של אחת מחצרות הווילות, עם יין משובח ומעדני גורמה, עם חוויות מהטיול האחרון ביאכטה בקאריביים.

מה שבטוח זה שאת הזיכרונות הדיגיטליים נשמור לנכדים, שאולי כבר לא יבינו מה פשר המכשיר המוזר הזה, מחשב נייד.