אולי היינו אריות

1. נאצר מחכה לרבין: כמה ימים לפני המלחמה שרפנו במדורה של ל"ג בעומר בובה של גמאל עבדול נאצר שעשינו מגרבי ניילון עם רכבות, ממולאות בסמרטוטי ספונג'ה ישנים. הגרב=פרצוף, ציירנו לה אף ארוך של מכשפה ועיניים קטנות ורעות. לאור המדורה, בין הבית לבית הספר, אפשר היה לראות שהחול מצולק בתעלה מרופדת בפח מגולוון. זו היתה השוחה, ומעליה – שקי החול שמילאנו בעצמנו, ילדי בית ספר "גאולים", למקרה שהמלחמה תגיע אלינו.

החול בין בית הספר לבין הים, מגרש המשחקים שלנו, ילדי אשדוד, החול שבו נדדנו באמת ללא דאגה, אמור היה כעת להגן עלינו מפני הנאצר הזה, שלא ברור אם הוא באמת פחדן גדול ויחכה ולא יזוז או מפלצת חזקה כמו היטלר, שימות בקבר השחור אמן, שגם אותו שרפנו בל"ג בעומר, ליתר בטחון.

מילואימניקים מבשלים בתקופת ההמתנה 

ברור שפחדנו. כאז כן עתה, לא היו די מקלטים לאוכלוסיה האזרחית. אבל גם דברים אחרים לא היו בתקופה שנודעה בשמה הרשמי "ההמתנה", ואנחנו קראנו לה "המתיחות": לא היו כמעט גברים ברחובות. כולם גויסו. גם המכוניות שלהם נקראו לדגל.

הפלאפל המגויס

לאן הלכו? לא ידענו: לילה אחד הגיע חייל מאובק ודפק בדלת שלנו, כי שמע שאבא שלי, שאותו לא גייסו למגינת ליבו כי היה כבר בן 44, מארגן דברים שחיילים צריכים. יש פה מאה-עשרים חבר'ה בלי אוכל ליד הבתי זיקוק, אמר. אתה יכול לעשות משהו?

בטח, אמר אבא שלי והלך להעיר את "מלך הפלאפל התימני", אשתו ובנותיו, ולהאיץ בהם להכין איזה מאה-חמישים מנות לגיבורים, וכשהכל היה מוכן נסענו בחושך גדול עם פנסי סוסיתא מואפלים בצבע כחול בדרך חולית ולא סלולה עד שהגנו למדורה קטנה, סביבה ישבו, קופאים מקור ובלתי מצויידים בעליל, גברים נבוכים מאד ורעבים נורא בחלקי-מדים ובגופיות שרוול ארוך.

אחרי שכולם טרפו את הפלאפל הכי טעים בעולם מישהו הוציא מפוחית פה וניגן את "נאצר מחכה לרבין" וכולם מחאו כפיים. שיחכה ולא יזוז, איי איי איי, כי נבוא מאה אחוז, איי איי איי, כמו בזמן, כמו בזמן מבצע סיני!

מחר אני אשלם, אמר אבא למלך הפלאפל שהתלווה אלינו, גאה בפרי עמלו ובגיבורים שאכלו יפה. לא צריך מחר, אמר המלך. אחרי שתיגמר המתיחות.

ההוא עם המפוחית התחיל לנגן את השיר החדש והנהדר ששמענו פעם ראשונה בפסטיבל הזמר העברי ביום העצמאות, "ירושלים של זהב". לא כולם ידעו את כל המלים, אבל כולם שאגו "הלא לכל שיריך –אני כינור", כאילו שכינורות אמורים לשאוג.

2. איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה: בדיוק כך נראתה ירושלים של החלומות. היה בה כותל והיה בה הר בית והם חיכו לנו כפי שאנחנו התפללנו לשנה הבאה בירושלים הבנויה. בחלומות היא עדיין לא היתה בנויה, ובטח שהיתה ריקה.

ערבים? ערבים זה ערבושים, פדאיון, בדואים נבערים, ואלה מהכפרים שרק לפני שנתיים שחררו אותם מהממשל-צבאי וסללו להם כבישים ונתנו להם חינוך והם אפילו לא אומרים תודה וכולם רוצים לזרוק אותנו לים. עמלק, אמר מי שאמר בשיחה בטלה אחת בקפה השכונתי, והרב שאולי שהזדמן לקפה בשביל לאסוף תרומות הכנסת-כלה אמר לו, תזכור מה כתוב, "מחה אמחה את זכר עמלק", כלומר שהשם-יתברך יילחם מלחמתנו הקדושה, ולא עלינו לעשותה. כבוד הרב, אמר לו חכם שכונתי, השם עוזר רק למי שעוזר לעצמו. הנה, שתי לירות ובעזרת השם הכלה תזכה לחופה יפה.

3. הרצוג וקול הרעם מקהיר: היה לו מבטא אנגלי כזה, מחונך, ועברית גבוהה שעברה מעל לראשיהם של רוב מאזיניו, אבל כולם הצטופפו סביב טרנזיסטורים כדי להקשיב לפרשנויות שאמורות היו לעשות סדר בברדק של המתיחות. הרגיע, אין מה לדבר. כשסובבנו קצת את הכפתור-תחנות שמענו את קולו הנלעג של קריין רדיו קהיר בעברית שהבטיח שעוד מעט היישות הציונית לא תהיה עוד. ברור שנבהלנו. עד לבוקר הנורא והנפלא שבו כל מטוסינו הרסו את כל שדות התעופה שלהם, והוא, הערבוש מהרדיו, אמר – "כוחותינו תוקפים בכל החזיות".

4. הר הבית בידינו: אנשים בכו במקלטים ויצאו לרחוב ובכו והתחבקו ורקדו הורה וחזרו למקלט ויצאו נרגשים לדבר זה עם זה ולא כל כך הבינו כי לא ראו כלום, הרי לא היתה טלויזיה, הכל רדיו, הכל קולות. בום-בום-בום של תותחים או משהו, טררררר של נשק קל יותר, טו=טו=טו כמו חצוצרה מקולקלת, אומרים שזה הרב גורן תוקע וזו תרועה גדולה והנה כבר יש שופר בהר הבית, בעיר העתיקה.

5. כל המלים השמחות פרצו שוב כהורה סוערת: מימי המתיחות הקודרת ועד לאימפריה הישראלית החדשה חלפו שבועות ספורים בלבד. לו אפשר היה לאפיין את הנפש הלאומית, צריך היה לדבר על הפרעת מצב רוח דו קוטבית. קודם דפרסיה, אחר כך מאניה. כל המלים השמחות יצאו החוצה מן המקלט של הנפש למראה פסגת החרמון הזוהרת, ולו היית לידי, לו את כאן – באמת הייתי קוטף לך כוכבים בשמיים. ובאותה מידה של דבקות נשבענו אמונים לשארם א שייך שבליבנו תמיד, ועל המתים במלחמה עוד לא דיברו, והרדיו שביקר פצועים גיבורים בבית החולים לא העביר את ריחן של כוויות חריכה מטנקים בסיני, ולא ראיינו הורים שכולים, ואף אחד לא פירשן כלום על מחיר המלחמה.

6. ירושלים של ברזל: היה צנחן גיבור אחד, מאיר אריאל. הוא כתב שיר שהביך את כולם כמעט, על ירושלים אחרת, של ברזל ושל עופרת ושל דם. לא הבינו, היו מלים קשות. הנה למשל: הגדוד, רגום, פרץ קדימה, דם ועשן כולו ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות נושך שפתיו ולא בלי יגע, הוסיף הגדוד ללחום עד שסוף סוף הוחלף הדגל מעל בית הנכאת".

בזמן אמת, לא הבינו את זעקתו האנטי מלחמתית של אריאל, שלעג למיתוס הגבורה המתהווה: "עד שסוף סוף הוחלף הדגל מעל בית הנכאת", כתב. בית נכאת, בעברית יפה של פעם. "וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט", כתוב בפרשת וישב, ורש"י פירש – "כל כינוסי בשמים הרבה קרוי נכאת", אבל לימים התקבעה המילה כשם עברי למוזיאון.

על גגו של מוזיאון רוקפלר במזרח ירושלים התנוסס עד ה-6 ביוני דגל ירדני. הוא הוחלף. ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות, כתב, אבל אז אמהות שכאלה לא נספרו בקהל המריעים לגיבורי המלחמה. לכן חשבו שזה שיר שעושה כבוד לצנחנים, אז שרו גם אותו.

אחר כך שרו המון שירים על ירושלים. "ירושלים שלי", למשל. לא היה בשיר הזה ובאחרים אף קול שהזכיר שירושלים היא גם של האנשים האלה שבשוק שמוכרים שנים עשר עפרונות מסין העממית בלירה אחת, מאוגדים בגומיה, ודווקא מדברים אנגלית יפה מאד ומנומסים כאלה. באמת לא נראים כמו ערבים.

7. ערבים? ערבים בורחים בחולות של סיני ומשאירים את הנעליים שלהם מאחור, פרימיטיבים שכמותם. כך חשבנו. לאף אחד מאיתנו לא היה נסיון ממשי במנוסה בדיונות של חול בתוך נעלי צבא. לא העלינו בדעתנו שטוב יותר לברוח יחפים. ולא ראינו את שיירות הפליטים במנוסתם, עם צרורות על הגב, בדרך לחיינו החדשים ככובש נאור.

8. היה לי נער מאוהב: הנה השיר שמאגד במילותיו את הלפני והאחרי, והוא יפה בעיני עד היום. מילותיו, אני מניחה, נשתכחו: למעט הפזמון היפהפה. רק כדי להיזכר במה שהיה באמת. אל המלים, מאת דוד עתיד. יאיר רוזנבלום כתב את הלחן, להקת הנח"ל ביצעה.

היעדים מטוהרים והרוסים

שלגים על החרמון מול שמש נמסים

ובעיירת רפאים על הרמה

חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.

הקיץ שב למשלטיו הישנים

אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.

הקרב נדם, ושוב קרב הוא אל השער

אך הילוכו כבד וחתומות פניו.

פקיד העירייה נעל את המקלט

שלוחות הדשא מטפסות ומעלות

ירוק טרי על צלקות התעלות.

הרימונים חזרו לשוק לדוכנים.

אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

אני חוזר אלייך בדרכי עפר

הייתי נער, נערה, הייתי נער,

עכשיו חייכי אלי מוכרת ויפה.

שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים

העניינים שבים אט, אט למסלולם

לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.

לומדים לחזור להרגלים הישנים.

אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות

על מדרכות בין שולחנות בירידים

המיני שב להשתלט על המדים.

על גל האתר צועדים הפזמונים.

אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

9. גבעת התחמושת : עד יומי האחרון אדע את כל המלים בעל פה. קחו מתוכו את השורות האחרונות, בבקשה, כי בתוכן מקופל חלק גדול מסיפורן של מלחמות ישראל שעוד הגיעו אחרי ששים ושבע המיתולוגית, שעוד יבואו:

אולי היינו אריות/אך מי שעוד רצה לחיות//אסור היה לו להיות/ בגבעת התחמושת".

10. מחר: מחר, אולי נפליגה בספינות? ועל המשחתות הישנות, יטעינו תפוחי זהב? זה נכון כאור בצהרים? מחר, הצבא יפשוט מדיו? כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום? שוב, נעמי שמר. להקת חיל הים. מחר, כתבה, בכל המשעולים, ארי בעדר צאן ינהג. אולי היינו אריות. אולי ראינו בערבים עדר צאן. אולי בהבטחה ש"מחר" זה יקרה ולא היום הזה ממש, טמונה הפורענות של חיינו, ארבעים ואחת שנים אחרי.

• לטורים קודמים של "זר לא יבין "
  

• פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן