"קודם תחזירו את הרחוב לילדים"

נחמד מאוד שמשרד החינוך מגבש תוכנית שתכליתה להחזיר את הילדים אל משחקי הרחוב של פעם, אבל מדובר במשחקים בנדמה לי. עד שלא יקום במקביל מי שידאג להחזיר את הרחוב אל הילדים, הם ימשיכו לדמיין שלוש מקלות (שלושה זה באקדמיה, בסבנטיז אמרנו שלוש) וליירט גוגואים בגירסת הפלסטיק, אבל לרחוב אין סיכוי שיחזרו.

לבד מהסכנות שעדיין צופנת ההיתקלות במבוגר מעורער בסמטה חשוכה, הרי ששום דבר מהמאפיין את הרחובות של היום אינו מזכיר את הרחובות של פעם. הגינות הציבוריות הופקעו על ידי הכלבים ובעליהם והפכו לתפקד כאסלות ענק להולכים על ארבע, בהבדל אחד – לכאן לא מגיע עובד ניקיון פעמיים ביום והורים שאינם רוצים שילדיהם יבוססו במחראה צריכים לאסוף את אותות הקלון בעצמם או להסתמך על המצפון המוניציפלי של בעלי הכלבים, שגם אם הואילו לקשור שקית ניילון (בלתי אקולוגית בעליל, אגב) אל רצועת הרקסי שלהם, הם לא תמיד זוכרים לעשות בה את השימוש המקנח.

על הרפתקאות "במגרש מול הבית" יכולים הילדים הישראלים של 2008 לקרוא בספרי החמישייה והכלב (זאת בתנאי שהם עדיין זוכרים איך הופכים דף). מול הבית צמחו אילנות של מגדלי צמרת והמגרש האחרון שנותר הפך זה מכבר לסעיף ממוספר בחוזה מנוסח היטב של קבוצת רכישה הייטקיסטית.

את החירות שהיתה לנו, בני המזל שנולדו כששטרודל היה עדיין עוגת תפוחים, בין ארבע אחר הצהריים לשבע בערב ושבמסגרתה הרחקנו עד העיר השכנה במשחק סימני דרך או הקמנו חיקויי חסמב"ה ופתרנו תעלומות שטח בשדות קוצים, הלאימו הסלולרים, הווקי טוקי (מי שלא ראה ילדה בשכונה צפון תל-אביבית צועדת בשושואיות למכולת ומוסרת נ"צ באמצעות מכשיר הווקי-טוקי לאמה הניצבת בחלון, לא ראה "קשר משפחתי" מימיו) ומפלס החרדות הגורס שעל כל אם עברייה לפקד על מעשי ילדיה בכל רגע נתון. מספיקה רבע שעה בה הילד לא יעדכן בג'י.פי.אסית רהוטה היכן הוא נמצא (כי הוא בדיוק יושב על צמרת העץ ולא יכול לשחרר את היד כדי ללחוץ על סנד), על מנת להקפיץ ניידות משטרה לבדוק "אולי חטפו את הילד".

אז כן. חטפו את הילד. הוא נחטף על ידי מסכי מחשב בוהקים מדי, תוכניות טמטמת טלוויזיוניות מדי, חרדות הוריות מוצדקות מדי, אורח חיים מהיר ותובעני מדי, מרדף אחר החומר, איבוד הקשר אל עונות השנה, שעות היממה והחוץ ובעיקר על ידי אטימות סביבתית מבוטנת הגורסת שצבירת נכסים עדיפה על פני איסוף חוויות.

אם אנחנו רוצים להחזיר את הילדים אל הרחוב (לא רק כדי להשיב להם את הכושר הגופני, אלא גם כדי לדאוג שהגן האחראי על שיתוף פעולה, הנאה ומשחקים חבריים לא ייכחד ברבות השנים), עלינו להתאמץ - להתגבר על החרדות ולאפשר להם את החירות הזו. עלינו להיגמל מהתזזיתיות להחזיר לחיינו, ולו בקטנה, את מימד האיטיות - להיות בבית מספר פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים על מנת לכוון מהחלון את מסירת המחניים ולהדביק פלסטר על ברך מדממת, ולא להיתקע בישיבות אל תוך הלילה ולהתלונן שלילדים של היום אין ילדות.

אנחנו צריכים לדאוג שיוקמו בשכונות המגורים שלנו מגרשי משחקים באותה אדיקות בה אנחנו מובילים מאבקים למען מקומות חנייה עבור כלי הרכב שלנו. את הטלפון הבא לעירייה עלינו לעשות לא על מנת לבטל דו"ח שקיבלנו בגין מחסור בכחול-לבן, אלא על מנת לתהות מדוע גם המגרש הציבורי האחרון עומד כרגע למכרז של קבלני בטון.

רק כאשר לנו, ההורים, יהיה חשוב שהילדים שלנו יחזרו לשחק ברחוב, נצליח להזיז הרים על מנת לאפשר זאת – להפוך יותר כבישים למדרחובים, לשקם גינות ציבוריות, להשאיר מגרשים למשחקים. רק כאשר נצליח לנהל את החרדות שלנו, את מירוץ החיים שנקלענו אליו, את סדרי העדיפויות המעוותים, ניתן יהיה לחזור ולשמוע "שמות" ו"עמודו" ו"שלום אדוני המלך" לצד צרצורי רינגטונים ויללות האי.סי.קיו.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספר "סוד השפע " שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".
  

• לכל הכתבות בסדרה.