איך נוהג רופא במטופל עני?

מספר מחקרים מהשנים האחרונות מוכיחים כי "תשלומי ההשתתפות" – תשלומים בהם נדרשים חולים לשאת במסגרת רכישת תרופות וטיפולים הכלולים בסל הבריאות, מהווים נטל של ממש על האוכלוסייה הענייה בישראל. בין 20-30% מבעלי ההכנסה הנמוכה מוותרים כליל על קבלת טיפול רפואי או על רכישת תרופה, בגין חוסר יכולתם לשאת בתשלומי ההשתתפות.

מתברר שמצוקת החולים העניים אינה נעלמת מעיני הרופאים המטפלים בהם. דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי עמותת רופאים לזכויות אדם, מתעד ומנתח שיחות של אנשי העמותה עם כ-40 רופאי משפחה, בנושא של טיפול רפואי בחולים עניים. רופאים המועסקים באיזורים חלשים מבחינה כלכלית מודעים היטב לתופעה של חולים שידם אינה משגת רכישת תרופות או טיפולים בסיסיים, ודיווחו באופן מצמרר על היותם עדים להידרדרות במצבם הרפואי של מטופליהם העניים, שלב אחרי שלב, עד לאשפוזם בבתי-החולים.

יתירה מכך, במסגרת הראיונות עלתה לא אחת לצד תיאור קשייהם של החולים העניים, גם מצוקתם של הרופאים. מחוייבים ל"שבועת היפוקרטס" המנחה אותם לשוות רק את טובת החולה לנגד עיניהם, הם עומדים לא אחת חסרי-אונים מול חוסר יכולתם הכלכלית של מטופליהם לרכוש את הטיפול הבסיסי לו הם זקוקים. הרצון לסייע למטופלים העניים מוביל אותם לנקוט במגוון של דרכים "יצירתיות" שנועדו להעניק לחולים טיפול רפואי חרף חסרון-הכיס שלהם.

כך למשל סיפרו מספר לא מבוטל של רופאים כי נתנו למטופלים עניים תרופות שקיבלו כ"דוגמיות" על ידי סוכני-מכירות של חברות תרופות. ואולם גם "פיתרון" זה אינו נתון בידי כלל הרופאים. רופא משפחה מטייבה טען כי סוכני התרופות ממעטים להגיע לפריפריה, וכך כמעט ולא היו בידו דוגמיות להציע למטופליו.

פיתרון יצירתי אחר עליו דיווחו רופאים הינו חתימה על מרשם לתרופה כאילו ניתן בתאריך מוקדם או מאוחר מהיום בו ניתן בפועל, על מנת שהתרופה תיחשב ככזו שנרכשה ברבעון מוקדם או מאוחר יותר, ובהתחשב בתקרה הרבעונית להוצאה למטופל על פי החוק.

גם העברת תרופות ממטופל שאינו זקוק להן עוד למטופל אחר נמצאה מסייעת: רופאה מירושלים דיווחה שהיא נמצאת בקשר עם בית המרקחת האיזורי של הקופה, ומבקשת לדעת אם חולים החזירו תרופות להן לא נזקקו עוד. רופאה אחרת סיפרה שלעיתים בני משפחה של מטופלים שנפטרו מעבירים לידיה תרופות של המנוח, על מנת שתעבירם למטופלים עניים.

דרך נוספת בה ביקשו רופאים להתמודד עם בעיית חסרון-הכיס של המטופלים, הינה החלפת תרופה יקרה בתרופה זולה יותר – עם יותר תופעות לוואי. לצד כל אלה, לא מעט רופאים מממנים מכיסם הפרטי את עלות התרופות של מטופליהם.

מגוון ה"פיתרונות היצירתיים" הללו הם בבחינת תעודת-עניות למערכת הבריאות הממלכתית. על הרופאים להתמקד במצבם הרפואי – לא הכלכלי – של מטופליהם. אם הם בכל זאת מתאמצים לפתור את מצוקותיהם הכלכליות של החולים כמתואר לעיל, אין זאת אלא משום שאינם יכולים להישאר אדישים כשבריאותם מידרדרת מחמת חוסר יכולתם לשאת בעלות "תשלומי ההשתתפות" עבור התרופות.

ואולם, פיתרון אמיתי לבעיה הינו ביטול מוחלט של "תשלומי ההשתתפות" עבור טיפולים ותרופות שבסל. ניתן למצוא מקורות מימון אלטרנטיביים למערכת הבריאות, במקום תשלומים אלה. לדוגמא, העלאה מזערית של מס הבריאות הפרוגרסיבי.

בכל אופן, במשטר דמוקרטי במאה ה-21 אין לקבל מצב בו אדם אינו יכול לרכוש תרופה בסיסית בגלל חוסר יכולת כלכלית.