מחבלים תמורת חטופים - מהי עמדת היהדות?
"אין לנו ברירה אלא לראות בשחרור משתתפים במעשי רצח, ברמה נמוכה יותר של מעורבות, כחובה המוטלת עלינו כלפי החיילים השבויים, וגם חלק בלתי נפרד מהטמעת האתוס שחיילים יידעו שאינם מופקרים". סוגיית שליט עולה הבוקר בפני שופטי בג"ץ, המו"מ לשחרור גולדווסר ורגב עומד לפני הכרעה, והרב שרלו כותב ל-ynet על עמדת תורת ישראל
בשעה שנכתבים הדברים הלב נחמץ ומתגעגע לשובם של כל השבויים והנעדרים (חלקם מהחטיבה בה שימשתי כמפקד פלוגה בקרב סולטן יעקב, שנערך היום לפני 26 שנה), ונכונות עמוקה לעשות הרבה מאוד כדי שישובו לביתם בשלום. הם נכתבים כמובן על רקע המשא ומתן הספציפי לשחרורם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב והבג"ץ על שובו של גלעד שליט – ישיבם ד' במהרה לחיק משפחותיהם בשלום.
א. קשה לדבר על עמדת היהדות בשאלה זו. עמדתנו העקרונית היא כי לתורת ישראל ישנה עמדה עקרונית ביחס לכל שאלות החיים, ובוודאי ביחס לשאלה כה גדולה וחשובה כמו שחרור שבויים. ברם, עיקר תורת ישראל התפתח בהתגבשות מסורת, ואין לנו מסורת לשאלות מעין אלה. הסוגיות הקלאסיות העוסקות בפדיון שבויים (אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן וכדו') נעדרות מרכיבים רבים ומשמעותיים המשפיעים מאוד על ההכרעה הסופית כגון: העובדה שאין מדובר בקהילה אלא במדינה; העובדה שהנופל בשבי האויב נשלח על ידינו ואין הוא "שבוי"; העובדה כי חלק ממשימות חייל מחייבות אותו לסכן את נפשו ואת חירותו; העובדה שמדובר בהרס מערכת הצדק והמשפט בשעה שמשחררים רוצחים ועוד ועוד. מפני חטאינו גילנו מארצנו לפני מאות בשנים, ועל כן לא פתחנו מסורת לאומית להתמודדות עם שיקולים אלה.
ב. על אף העובדה שאין לנו מסורת הלכתית מסודרת, ניתן לשאוב את עמדת ה"יהדות" מנושאים מקבילים, מסיפורי תנ"ך, מתקדימים בעניינים אחרים, מעקרונות הלכתיים כלליים וכדו'. מדובר בסוג אחר של ראיות: אין הן ראיות מוחצות וחד משמעיות, אלא ראיות המצביעות על כיוון בלבד. לפיכך, גם דחייתן של ראיות אלה אינה נעשית בדרך האנליטית הרגילה, והיא צריכה להתייחס לשאלה האם הכיוון הכללי נכון.
ג. בשאלות מעין אלה יש לדון בראש ובראשונה כאשר לא עומד מקרה מוגדר על הפרק. רק כך אפשר להשתחרר מהתחושות הנפשיות המבקשות מחד גיסא להשיב מיידית את השבוי לביתו ולמשפחתו, ומאידך גיסא את הכאב הנורא לראות רוצחים משתחררים. הדיון צריך להיעשות לקראת העתיד, כאשר כל אחד מהמתדיינים עלול למצוא את עצמו בכל סיטואציה: כבן משפחת השבוי, כחלק ממשפחה שכולה, כמפקד צבאי, כמנהיג מדינה וכדו'. לא צריכה להיות עדיפות לאף אחד בשלב העקרוני של הדיון הזה.
ד. בשאלות מעין אלה אין פיתרון חד משמעי, ולעולם מדובר בפיתרון מידתי. כשם שבסוגיית פדיון השבויים הקהילתי. ברם, אין די בפריסת השיקולים לכאן ולכאן. יש צורך בהכרעה מוסרית, והיא כמובן הקשה ביותר.
עקרונות היסוד
א. קיימת חובה חד משמעית לחלץ את הנופל בשבי משביו אפילו במחיר יקר מאוד. כך נהג אברהם אבינו במאבקו על שחרור לוט; זהו האתוס הבסיסי לאורך כל ההיסטוריה הרואה בפדיון שבויים את היעד הראשוני למצוות הצדקה; מדובר בשליח שאנו עצמנו שלחנו אותו ועל כן אנו מחויבים לו; ישנה גם חשיבות לאומית אסטרטגית לידיעת כל חייל כי ייעשה כל מאמץ לחלץ אותו אם הוא נפל בשבי, כחלק ממורל החיילים ונכונותם לסכן את עצמם.
ב. לא זו בלבד: סוגיית הגמרא האוסרת הסגרת אדם אחד כדי שיינצלו רבים מלמדת כי לא תמיד שיקולי ה"מחיר" הם השיקולים היחידים, ולעתים מזומנות ישנם דברים שלא עושים ברמה המוסרית העקרונית, גם אם מדובר בהסגרת אדם אחד כדי להציל רבים אחרים. כאמור לעיל, זה לא המקרה המדויק העומד לנגדנו, ורבים החילוקים שניתן לעשות בין המקרה של שחרור חייל שבוי מכלאו ובין דין זה, אולם את הכיוון הכללי ניתן להסיק. נימוק נוסף בכיוון זה הוא ההיתר לאדם עצמו לשחרר את עצמו "על חשבונו" גם במחיר מופקע, ואפשר לראות כל חייל שנשלח על ידינו כמי שמתיר לנו ואולי מחייב אותנו לשחררו.
ג. מאידך גיסא, קיימת חובה חד משמעית שלא להתפשר בשום אופן בנושא שפיכות דמים: התורה רואה בשפיכות דמים פגיעה בצלם א-להים ובהגדרתו היסודית של האדם; שפיכות דמים מטמאת את הארץ; שפיכות דמים נתפסת כאחד היסודות העיקריים של ייהרג ואל יעבור. שחרור מחבלים רוצחים שנשפטו (הם אינם שבויי מלחמה !) הוא פגיעה אנושה בעקרון החוק המשפט והצדק הנאבקים בשפיכות דמים באופן טוטאלי.
ד. ישנם שיקולים נוספים לאיסור שחרור המרצחים, ובעיקר שפיכות הדמים העתידית שהיא תביא בדרכים שונות: הסרת פחד ההרתעה, שיבת מחבלים מועדים למעגל השופך דם וכדו'. אנו נמצאים כעת במלחמה, ובשעת מלחמה גילויי כניעה לטרור מזמינים מיידית את הטרור הבא. קביעת המחיר הנוכחית משפיעה השפעה ניכרת על המשך הלחימה. החלטה חד משמעית שלא להיכנע לטרור משום סוג שהוא מביאה בסופו של דבר להפחתת שפיכות הדמים ולהפחתת החטיפות. כאמור, על אף העובדה שהכלל של "אין פודין את השבויים..." נאמר במציאות שונה לחלוטין, הוא מקרין על ההלכה, וקובע כי שיקול חיוני להתמודדות אינו רק המשפחות (השבויים מחד גיסא והשכולות מאידך גיסא) עומדות על הפרק, כי אם דווקא המשפחות העתידיות.
ה. חלק מהציפיות שלנו מעצמנו בהיותנו חיילים הוא ההתמסרות למען עם ישראל גם כאשר אנו עצמנו משלמים מחיר אישי כבד, ואפילו החיים עצמם. זו חלק מהגדרת משימת חייו של החייל.
"מחיר כבד" - כן; "בכל מחיר" - לא
האם ניתן אפוא לנסח קווים בסיסיים למשא ומתן על החזרת חיילים שנפלו בשבי ארגוני הטרור?
א. כאשר יש שיקולים כבדי משקל לכאן ולכאן לעולם תהא התשובה מידתית. לא תהיה בה אמירה כי בשום אופן ובשום תנאי אסור, ולא תהיה בה אמירה הפוכה.
ב. נקודת המוצא צריכה להיות כי אנו מחויבים להשיב אותו בשלום לביתו, גם במחיר כבד. ברם, המילה "בכל מחיר" אינה יכולה להיות הצד השני של המשוואה, לאור האמור לעיל. אנו נמצאים במצב של מלחמה, וחלק מהלוחמה משמעותו יכולת עמידה בלתי מתפשרת כנגד הרשע. לא זו בלבד אלא שחובה להתחשב גם במשמעות של שחרור רוצחים סיטוני ולא רק במציאות העומדת לנגדנו היום.
ג. בשל המשמעות המוסרית הטוטלית של שחרור רוצחים קיימת בראש ובראשונה חובה של ממש להיות יצירתיים, ולתור אחר דרכים נוספות להביא לשחרורו. את שאלת יעילות האמצעים האחרים יש להטיל על מומחי הביטחון ולא על עולם הרבנות או אנשי המוסר האחרים. לעומת זאת, התוקף המוסרי של אמצעים אחרים, כגון סיכולים ממוקדים, לחץ על האוכלוסייה וכדו' הם עניינם של אנשי המוסר, והם חייבים לתבוע ללכת בדרך זו ולא בדרך של שחרור רוצחים. צריך להימנע מחיפוש המטבע מתחת לפנס, וכיוון ששחרור רוצחים הוא הקל ביותר – ללכת בו ולא בדרכים טובות ממנו.
ד. כשאין דרך אחרת הגבול חייב להיות ברור: אין משחררים בשום אופן ופנים מי שרצח. קו זה הוא גם קו מוסרי, גם משפטי, וכנראה גם בעל משמעות ביטחונית, שכן הוא שם חיץ ברור וחד לגבי ההישגים שניתן להשיג בחטיפת חיילים ולגבי הציפייה לשחרור מהכלא הישראלי של רוצחים. לחבורה הרוצחים ממש יש לצרף את אלה שהשתתפותם במעשה הרצח הייתה קריטית לביצועו, וניתן לראות בהם חלק מהרוצחים.
ה. אין לנו ברירה אלא לראות בשחרור המשתתפים במעשה הרצח ברמה נמוכה יותר של מעורבות חובה המוטלת עלינו כלפי החיילים השבויים, וגם חלק בלתי נפרד מהטמעת האתוס היסודי שחיילים יידעו שאינם מופקרים.
עתה ניתן לשתף גם את הלב בשיקולים אלה, ולחבק את כולם – את המשפחות המתוחות והכואבות את שבי ילדיהן; את המשפחות השכולות; את חיילי הצבא ומפקדיו ואת מנהיגי המדינה שעליהם מוטל העול הכבד של קבלת האחריות הקשה. ייתן ד' וסוגיה זו תהיה תיאורטית בלבד, ותעסוק בשאלות הרוחניות והמוסריות ברמה המופשטת, כאשר ישובו כולם לביתם בשלום.
את שיעורי האתיקה היהודית של הרב יובל שרלו ניתן לקרוא באתר ישיבת ההסדר בפתח-תקווה
