הגמר הגדול של אירופה קלאסית

1) העקשנות משתלמת

ספק אם יש מספיק כובעים בכל ספרד על מנת שהמבקרים של לואיס אראגונס טרם הטורניר יאכלו אותם בתיאבון. מה לא נאמר על המאמן הותיק?! 'איך ראול נשאר בבית?', 'מאמן עקשן' וכו' וכו'. אז בא האיש שהולך לעמוד על הקווים בפנרבחצ'ה בשנה הבאה והשתיק את כולם עם חבורה שמשחקת כדורגל מדהים, שוטפת את המגרש ורחוקה צעד אחד מתואר היסטורי (שיסלחו לנו אלה מהזכייה בשנת 64' עם טורניר בן ארבע נבחרות). בואניסימו, לואיס.

2) ססק פברגאס

האלגנטיות של הקשר בן ה-21 של ארסנל פשוט כובשת (תרתי משמע). תחילה היה דומה שלכניסה שלו במקום דויד וייה היה ריח הגנתי משהו. אך ככל שהדקות נקפו הוא החל להניע את הקישור הספרדי, גרם לאינייסטה, צ'אבי וסילבה להרגיש יותר חופשיים במשחק ההתקפה, ולקינוח, הרג את הרוסים עם מסירות העומק שלו. זה לא סוד שההגנה הגרמנית לא היתה בשיאה עד כה. אם הפרצות בחלק האחורי יהיו גם בגמר, ססק ינצל את זה עד תום ו'אל ניניו' טורס יידע להנות מהמטעמים, כי כמה הוא עוד יכול להחמיץ?! 

ארשאבין מול צ'אבי באחת הפעמים היחידות שהוא נראה עם כדור (AFP) 

3) אנדריילמוסיה

איפה נעלם אנדריי ארשאבין בחצי הגמר? הקשר/חלוץ הרוסי נתן שתי הופעות פנטסטיות מול שבדיה והולנד, אבל כשהזרקורים הופנו אליו והיה ברור שרוסיה זה הוא, הכוכב, שעשוי לנחות בברצלונה, פשוט נפקד מהמעמד. אחרי המשחק חוס הידינק התבטא שהספרדים נתנו לו הרבה תשומת לב שהקשתה עליו, אבל להבדיל משני המשחקים הראשונים שלו בטורניר, עשה רושם שהפעם ארשאבין פשוט בורח מהכדור. לא נורא, שנה הבאה אולי יהיה את מסי שידע לחפות.

4) תם ונשלהאם

לא תהיה זו קביעה מרחיקת לכת אם נאמר שפיליפ להאם הוא המגן השמאלי הטוב בעולם כיום. נכון, בבאיירן מינכן לא תמיד אוהבים את הטיולים שלו לאורך הקו, אבל השער השלישי מול טורקיה היה תוצר של מהלך מחושב ומדהים בפני עצמו. להאם הוכיח שהוא יכול לגבור על כל שחקן ובוודאי היה שחקן אגף בסגלים של קבוצות אחרות. הוא מהיר, טכני ולא מפסיק להפתיע את שומריו. ספרד, היזהרי.

פתיח טרים. 'גלאטסראיי לנצח' (צילום: רויטרס) 

5) הורידו את התרבוש

טורקיה היא ללא ספק המרעננת הרשמית של האליפות, אלא שבניגוד לאומה השנואה עליה כל כך מעבר לגבול, החבורה המלוכדת של פתיח טרים עשתה את הדברים עם הרבה חן וקשה היה שלא לאהוב אותה. אם לפני ארבע שנים יוון הרסה לכולנו את החשק לצפות בכדורגל (חבל שגם המאמנים בישראל לקחו ממנה דוגמא) לתקופה ארוכה, טורקיה יכולה להתגאות באופי שאיפשר לה לחזור שוב ושוב מהקבר, ביכולת להתגבר על אינספור פציעות וחיסורים ובקסם שהדביק אומה שלמה בחיידק הכדורגל. חבל רק שדוקא במשחק היחיד בו היא הוליכה, היא הפסידה.

6) אז מה הסוד הטורקי?

אפשר להתחיל בזה שכל ארבעת מאמני חצי הגמר עבדו או יעבדו בטורקיה. חוס הידינק היה בפנרבחצ'ה חסרת הסבלנות של סוף שנות ה-90 והחזיק מעמד פחות מסיבוב, אחרי שביקש לבצע קצת יותר מדי שינויים פרסונליים. יואכים לאב החזיק מעמד בפנרבחצ'ה לעונה שלמה, אך המקום השני לא הספיק להנהלה כדי להשאירו. לואיס אראגונס הוא מאמן פנרבחצ'ה הבא ורק אחד, פתיח טרים, סרב להגיע לפנרבחצ'ה פעם אחר פעם בטענה שהוא 'גלאטסראיי לנצח'.

שווינטייגר ופודולסקי. מנפצים סופית את הסטיגמה על הגרמנים (AFP) 

7) גרמנים עאלק 1

כשגארי לינקר קבע את המשפט 'כדורגל משחקים 90 דקות', נהנתה גרמניה מתדמית של בלתי מנוצחת. בשנים האחרונות חלה ירידה קלה באיום הקבוע שחשו יריבותיה, עד שבטורניר הנוכחי טורקיה כבר איימה לכבוש את המקום של זו שיכולה לחזור בכל זמן נתון. טרים כבר הכריז כי "טורקיה הפכה לאחת ממעצמות הכדורגל של אירופה" והמדינה שמעבר לבוספורוס כבר חלמה על היותה גרמניה החדשה. אבל אז הגיע פיליפ להאם ושם דברים על דיוקם.

8) גרמניה עאלק 2

מאז 1996 הגרמנים לא עשו כלום בזירה הבינלאומית. חוץ מגמר מונדיאל אחד בו הם לא ממש היוו יריב לברזיל (2002), הגרמנים בעיקר אכלו את הלב ובקושי ניצחו יריבות משמעותיות. רצף של כארבע שנים ללא ניצחון על יריבה אירופית גדולה, הסתיים בקול תרועה ביורו הזה. גרמניה המשעממת הפכה לרגע לאחת מהקבוצות המפתיעות עם שני ניצחונות דרמטיים בתוצאה זהה של 2:3 על פורטוגל וטורקיה. כיף, תענוג, טעויות שוער, שערים יפים. לא ממש מילים שזוהו עם גרמניה עד לא מזמן.

חזן. ספק אם הוא מתחרט על הפסקת השידור בחצי הגמר (צפריר אביוב) 

9) אלון חזן

הפרשנות של אלון חזן היתה קצת יותר מדי לפעמים. לפרקים זה היה אפילו מעיק לשמוע אותו מעיר על כל מסירה, בעיטה או סתם הוצאת חוץ.

השיא הגיע עם פתיחת המחצית השניה, כשחזן המליץ ל'יוגי' להוציא את מירוסלב קלוסה, שאינו נמצא במיטבו. למזלו השידור נפסק בדיוק כשקלוסה נגח את שער היתרון הגרמני כמה דקות מאוחר יותר.

10) תודה לך אברם

לעומת חזן, גרנט היה משב רוח מרענן בעמדת הפרשן. ניכר היה כי מאמן צ'לסי היוצא לא פירשן כבר תקופה ארוכה והחדים מבינינו בוודאי שמו לב למספר אי דיוקים קטנטן עליהם ניתן לסלוח בקלות (הרי מי אנחנו שנלין על כך). האבחנה המשעשעת ביותר של גרנט הגיעה בתחילת המחצית השניה, כשיורם ארבל הודיע כי אינו אוהב משחקים שהולכים לבעיטות הכרעה. "גם אני לא אוהב פנדלים", ענה מי שאיבד את הג'וב שלו בגלל אחד כזה. אם ארבל היה מהיר יותר, הוא יכול היה לבשל מטעמים מהמשפט הזה של אברם.