המדינה שכחה את תפקידה בחוק האימוץ

כשאדם מבקש למכור את מכוניתו במחיר גבוה ("את יודעת כמה עלו לי רק הג'אנטים?"), כשמורה לנהיגה מבקש תשלום לשעת שיעור (שמתבררת כבת 50 דקות בלבד) או כאשר בגן הילדים דורשים תשלום מלא עבור חודש אוגוסט, אך מספקים שירותים רק בשליש הראשון שלו ("אבל יש לנו קייטנה במחיר נהדר") - בכל המקרים האלה המדינה אינה מתערבת. "חופש החוזים" ו-"שוק חופשי" הינם מושגים חשובים וחיוניים במדינה חופשית, והם גוברים על שיקולי צדק אחרים.

לעומת זאת, המחוקק מתערב כאשר קיימים פערי כוחות משמעותיים בין הצדדים לעסקה: בין מעביד לבין עובד, בין חברה סלולרית לבין לקוחותיה או בין קבלן לבין רוכש דירותיו. מסיבה זו, בין היתר, יהיה לבועז יונה די הרבה זמן לחשוב היטב על מעשיו.

ומה הדין כשהשירות הנרכש הוא "אספקה" של ילד?

האם על המדינה להתערב במקרה של הפרת חוק האימוץ ("כדי לזרז את ההליכים צריך, אתם יודעים, לתת מתנה לאנשים המתאימים. ככה זה עובד שם. אין מה לעשות"), או כשלא מקיימים הסכמים למתן שירותי אימוץ בין ארצי ("המחירים ברוסיה עלו. היורו משתולל. אנחנו לא יכולים יותר לסבסד אתכם. אתם צריכים להוסיף כסף. בואו לחתום על הסכם חדש"), או במקרה בו מפרים הסכמים שכאלה ("נכון שעברה שנה מאז ההסכם ועוד לא מצאנו לכם ילד. מצטערים. אתם יכולים לעבור לעמותה אחרת")? או שמא על המדינה לנקוט מדיניות של שוק חופשי ולתת לאירועים אלה להפתר בדרכים המקובלות - הסדר בין מבקשי האימוץ לבין העמותות או ניהול הסכסוך בערכאות משפטיות?

תגידו - נו, באמת, מה השאלה? התדור המילה "שוּק" באותן משפט עם המילה "אימוץ"? אנו מצפים כי ההליך כולו יהיה עטוף צמר גפן של חמלה ורחמים, כי העוסקים בתחום יפעלו מתוך אלטרואיזם טהור וכי טובת המאומץ והוריו המיועדים - הם בלבד יעמדו לנגד עיני העוסקים במלאכת הקודש העדינה כל כך.

אבל משום מה, דעתו של הגוף שמונה בחוק לפקח על פעולתן של עמותות האימוץ, הרשות המרכזית לאימוץ בין ארצי, שהיא יחידה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים - שונה. הרשות חושבת, שמסגרת סמכויותיה אינה כוללת התערבות ביחסים החוזיים שבין המאמצים לבין העמותות.

האמנם מדובר בגישה ראויה?

מבקשי האימוץ תלויים בעמותות באופן מוחלט. רק להן הכוח והיכולת לאתר ילדים בארצות ניכר, לפתוח את דלתות הביורוקרטיה והחוק שם, ללוות את ההורים הפוטנציאליים במבוך של קשיים - משפה זרה ועד תרבויות שונות, דרך חוקי אימוץ שמשתנים לעתים קרובות ויכולים לקבוע גורלות.

לחולשה מובנית זו של המאמצים יש להוסיף את העובדה, שתשע עמותות בלבד מוכָּרות כיום בתחום, מהן פעילות בחודשים האחרונים רק שלוש. "איום" בפנייה למתחרים אינה אפשרות אפקטיבית מצד מבקשי אימוץ בדיאלוג שהם מנהלים עם עמותה כלשהי.

לכל הקשיים האובייקטיביים הללו מתווספת חולשה קשה, אמיתית ומכמירת לב של מבקשי האימוץ. אלו זוגות או נשים או גברים שכמיהתם לילד משלהם והחוויות הקשות שעברו בטיפולי הפריה כושלים, פוגעים קשות בכושר המיקוח שלהם ובזהירות המתבקשת טרם חתימה על הסכם. "עוד חודשים מספר תראו תמונה של הילד שלכם ואחר כך תוכלו לנסוע לחבק אותו, להביא אותו הביתה". אין צורך בהרבה יותר מזה כדי לגרום לאנשים חשוכי ילדים למהר ולשרבט חתימה על החוזה.

אולי באמת הכוונות טובות ואולי הרצון לסייע אמיתי. אבל ספק אם הפער בין המצוי לבין הרצוי ניתן לגישור. כפי שהוסבר, הליך אימוץ בין ארצי אינו הליך קל לביצוע, גם לנותן השירותים. העמותות - ואני מקווה שיסלחו לי על הדימוי - נאלצות לעזור למאמצים לצלוח דרך עתירת רפש ומדמנה במדינות רחוקות . תפקידה של המדינה הוא לוודא, עד כמה שניתן, את הגבולות בין ענייני הצנרת המעופשת לבין שבריריותם של המאמצים והמאומצים. בין עליונותן המוחלטת של העמותות לבין לקוחותיהם.

ואכן, עמדת המחוקק בעניין חד משמעית: נדרשת התערבות מקסימלית. "הצרכן" (מבקשי האימוץ) רשאי להתקשר בהסכם למתן שירות אימוץ בין ארצי עם קבוצה מצומצמת ביותר של "ספקים" - רק עמותות המורשות לעסוק בכך על ידי המדינה; העמותות מצידן מוגבלות בסכומים אותם הן רשאיות לגבות מהמאמצים. הן גם מחוייבות לפעול "בתום לב, במסירות ולפי הוראות כל דין" לא רק כלפי המאומצים, אלא גם כלפי המאמצים. לכבוד הזה - חובת מסירוּת - זכו בחוקים שונים רק בעלי מקצוע מעטים. כולם כאלה, אשר רגישותם תפקידם מחייבת זאת: עובדים סוציאליים, מנהלי מעונות (ילדים, חוסים, ישישים), עורכי דין ופסיכולוגים.

המחוקק קבע עוד, כי הרשות המרכזית לאימוץ בין ארצי תפקח על עבודת העמותות, והפקיד בידיה כלפי אכיפה משמעותיים. לפיכך, נדבך מרכזי בפיקוח על העמותות הוא הבטחת ניסוח הוגן של החוזים על ידי העמותות ושל ביצועם בפועל בהתאם לנדרש על פי החוק: בתום לב, במסירות ולפי הוראות כל דין. 

עו"ד אסף שילה, מומחה לדיני צרכנות, מנהל פורום חוק ומשפט ב-ynet.