"העסקה" עם
אויבי נפשנו נעשתה - כפי שהגדירו זאת בגלוי אלה שתמכו בה והחליטו עליה - על יסוד אימוץ התפיסה שמבחינה מוסרית צריך לעשות הכל כדי להחזיר את הבנים הביתה. הרבה פעמים אלו שבוחרים בימים אלו בעמדה זאת מרגישים ומתבטאים שזוהי עמדת היסוד המסורתית של צה"ל ושל מדינת ישראל (לפעמים אפילו אומרים שזאת היא העמדה המסורתית של עם ישראל לדורותיו).
אבל מה יכול אני לעשות? מה שאני רואה הוא שהעמדה הזאת הולכת ומתפתחת וצוברת תאוצה במדינתי משנה לשנה ומעסקה לעיסקה עד שבעיסקה הנוכחית היא הורחבה גם לבחירה שצריך לעשות הכל כדי להחזיר את גופות הבנים הביתה וכבר מדברים על העיסקה הבאה בתור. מכוח דעה זאת בחרנו הפעם במודע במצב שבו ישראל תלווה את שני חלליה הי"ד באבל גדול בעוד שאויבי נפשנו יחגגו את ניצחונם בשמחה גדולה. התעלה על הדעת החלטה כזאת בימי הקמת המדינה?
מה יכול אני לעשות? יכול אני רק להביע-בכאב גדול-את מה שאני רואה: ההכרעה המוסרית ההולכת וגוברת הזאת היא סכנה הולכת וגוברת לקיום המדינה. מפקדי צה"ל הבכירים שמאמצים עמדה מוסרית זאת-הורסים את עוצמתו של צה"ל. ממשלה שמאמצת עמדה זאת מהווה סכנה לעצם קיומנו. תקשורת שהתגייסה למבצע התרמה לטובת העיסקה מתרימה בפועל לטובת אויבנו.
| מדרש אקטואלי |
|
| כששמואל היה פוגש את קונטאר / שרגא בר-און |
|
שמואל, שראה את מלך עמלק הולך מעדנות ביודעו שאיום המוות סר ממנו, לא יכול היה לעמוד מול הפרת הצדק הבוטה ושיסף את גרונו של אגג. היום, אם לא יקום נביא לישראל וישנה את מהלך העניינים, יילך סמיר קונטאר מעדנות, יחצה את הגבול ויהפוך סמל לטרור מקומי ועולמי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
ודאי שאין לעלות על הדעת שאדם מסורתי כמוני יחלוק על הערך של הבאת חלל לקבר ישראל. ודאי שאין להעלות על הדעת לחלוק על הערך של קבר להתרפק עליו בשביל האם, בשביל הרעיה. ובמקרה שלנו: זיהוי החללים וקבורתם הוא שיכול להוציא את האוהבים מן המצב הנורא של ספקות. אבל בעולמנו המורכב בדרך-כלל כל ערך עומד נגד ערך אחר. ובמקרה שלנו: כדי להגיע לגמילות חסד עם משפחות שני החללים הי"ד היה צריך לתת לרוצחיהם (ולרוצחי עשרות חיילים ואזרחים אחרים) את כתר הניצחון הסופי במלחמת לבנון השנייה. החלטנו לתת לאלה הרוצים לאבד אותנו ניצחון על עצמנו. ומה יכול אני לעשות? זה נראה בעיני כהליכה בכיוון של התאבדות לדעת. להחזיר את הבנים הביתה - האם סוף סוף הגענו אל הערך העליון של צה"ל או שמא אנו הולכים ומאבדים את דעתנו?
כמורה במשך שנים הרבה בשתי ישיבות "הסדר" נוהג אני להיפרד בדבר הלכה מן המחזור היוצא לתקופת השירות בצה"ל. תמיד דורש אני לפני החבר'ה המתגייסים את אותה דרשה: נוהג לברך את היוצאים באיחול: "שתחזרו בשלום". ודאי גם שאני רוצה כמובן שתחזרו בשלום. אבל אם זאת המטרה - למה שתצאו?! לכן אני מאחל לכם שתחזרו מן השירות הצבאי עטורי ניצחונות: שתשכימו ותהרגו את הבאים להורגנו, שתצליחו להרוג הרבה מחבלים, שתצליחו לפגוע חזק באויבנו, שתצליחו להרתיע אותם ולהשכיח מהם את התקווה לכלותנו. שתביאו אותם להשלים עם קיומנו וזאת היא מטרת העל של צה"ל: להביא לנו שלום. אני מאחל לכם שתחזרו עם שלום.
אביא משל הרבה פחות דרמתי מההווי המשפחתי שלנו: כאשר יוצאים הילדים לטיולים מסוכנים (אל מצוקי דרגות וכו') האם הדואגת מגדירה מבחינתה את תכלית הטיול: שהילדים יחזרו הביתה בשלום. האם זאת היא מטרת הטיול בנופי הארץ?
בעיני נראה שהתקשורת, שמגדירה את מטרת העל שלנו במילים "להחזיר את הבנים הביתה" - נותנת בשנים האחרונות את רשות הדיבור הדומיננטית לאם הרחמניה. לא צריך להיות בהיכרות שנים הרבה עם אנשי חמאס ואש"ף כדי להבין שבעולמנו המורכב רחמנות כנה כזאת אינה מרבה רחמים וחיים בעולם.
הבחירה בעמדה המוסרית הזאת היא בעיני מכשול עיקרי לשלום עם אויבנו. דבר פשוט הוא שכל עוד שהצד השני אינו מוותר על עמדתו כאויב - כל שיחרור של לוחמיו מחזק את עמדתו המלחמתית. כל עוד הוא אויב - כל הצלחה שלו לשחרר את לוחמיו פשוט מרחיבה את שורות הלוחמים בנו, והעיקר - מרימה את המורל של האויב ואת המוטיבציה שלו להילחם בנו. נכון לשחרר מחבלים רק תמורת ההשתחררות שלהם מן העמדה העוינת. המטרה שלנו היא לחולל שינוי עמוק במצב. כעומק השלום - כן עומק השחרור.
חז"ל אמרו שתלמידי חכמים הם המרבים שלום בעולם, ואפשר ללמוד מכאן שכדי להרבות שלום בעולם הזה לא די בכוונה טובה ובאידיאלים טובים אלא צריך גם חכמה כלומר: היכרות עם טיבו המורכב והלא אידיאלי של עולמנו.
