לא להחזיר שבוי בכל מחיר

לא עדות טלנסקי ולא החקירות הסוגרות עליו הן שהובילו את אולמרט ויועציו לעסקה הבזוייה בלבנון והן גם לא אלה המניעות את זו הצפוייה, שכתוצאה ממנה יושבו לידי החמאס מאות ואולי אלפי מחבלים בתמורה לחייל הבודד גלעד שליט.

המניע הבסיסי לכל זה הוא הרבה פחות מתחוכם והוא לא יותר מחולשת אופיו של אולמרט וחוסר יכולתו לעמוד בלחצי התקשורת, המשפחה ואותם חלקים ב"ציבור" שתפישת עולמם הלאומית מתמצה בוותרנות כרונית, עטופה בהסברים "נאורים".

כאשר אמרו לנו אולמרט ונציגיו משהו בעניין תמיכת "הציבור" מוטב שנברר היטב מהי המשמעות של מילה זו כאשר היא יוצאת מפיהם. האם "הציבור" הוא אותו חלק באוכלוסייה, שלדעתי הוא מיעוט, המיוצג על ידי התקשורת מוטרפת הרייטינג, ששברה את שיאי המיאוס של עצמה באירוע החזרת גופותיהם של חטופי לבנון, או שמא זהו אותו החלק באוכלוסייה, שקולו אינו נשמע כמעט, ושמאס בכניעה הכרונית לדרישות הרוצחים, גם אם המחיר על כך יהיה סיכון חייו של חייל אחד?

את הבריחה מהחלטות קשות, שאת תוצאותיה הבזויות ראינו בנקורה ונראה בקרוב בארז אלא אם יתרחש שינוי מהותי בדרך ניהול המו"מ, אין לתלות במצבו האישי הנוכחי של אולמרט. האיש פשוט איננו עשוי מהחומרים שמהם קרוצים מנהיגים. לכן, בבואו לנהל את ענייני הביטחון לאומי, אלה שהם בנפשו של כל אחד מאזרחי ישראל, נוהג אולמרט כפי שהורגל לנהוג במצבי לחץ - התחמקות מהתמודדות על ידי צירוף של חשיבה פחדנית ונכלולית במישור האישי, בצירוף אמירות דרמטיות ואמיצות לכאורה במישור הלאומי. ראש ממשלתנו מאמין שספין נמרץ, שיציג תמונה של אומץ לב ציבורי יכול תמיד לחפות על עובדת הבריחה מאחריות במישור האישי.

הפרק הראשון בסדרה המרגשת "להשיב את הילדים הביתה", זה שהסתיים בלוויות חללי צה"ל בשבוע שעבר, הוכיח כי התקשורת שוב סייעה באופן נמרץ לנסראללה ולאולמרט. לראשון בהשלטת חשיבה נחותה, חסרת יצירתיות ואומץ בקרב ראשי הציבור הישראלי, ולשני בהצגתו כממונה על "העוצמה המוסרית" של מדינת ישראל ושל צה"ל.

התקשורת הישראלית, שכל מהלכיה מכוונים להעלאת הרייטינג של עצמה וכלל לא לטובתם של החטופים ומשפחותיהם, הצליחה לנטרל את החשיבה הלאומית הדרושה למנהלי המו"מ עם נציגם בלבנון של משמידי ישראל היושבים באיראן.

התוצאה הייתה החלפת הראייה המפוכחת והאחראית הנדרשת למו"מ שכזה בתפישה ההרסנית של "להחזיר בכל מחיר", שגובתה באמירות תמיכה, כמו זו שהציגה בגאווה מתחסדת את ה"דבק המלכד אותנו בשעות הקשות".

הפרק הבא בסדרת הטלוויזיה הישראלית עתירת הרייטינג "להשיב את הילדים הביתה" נכתב בימים אלה בהקשר לעסקת שליט בדרום. הגיע הזמן שהצד השני יזדקק לאמירות מתחסדות בבואו לתרץ את כישלונו. אם לא יתחולל שינוי דרמטי בדרך ניהול המו"מ נחזה כולנו בביזיון נקורה, והפעם בריבוע.

שינוי דרמטי משמעו לטרוף את הנחות היסוד של החוטפים. החלפת השבויים הבאה צריכה להתנהל על פי העיקרון של אחד תמורת אחד: שבוי חי אחד תמורת שבוי חי אחד בלבד, ובוודאי לא מקרב רוצחים שהיו מעורבים ישירות בתכנון ובביצוע פיגועים.

ומה על גלעד שליט? לשם ההבהרה - גלעד הוא "הילד" או "הבן" של הוריו בלבד. בראייה הלאומית ובתוקף חוק גיוס החובה הוא הופקע מרשות הוריו והפך לחייל, שנשבע להגן על ארצו ואף לסכן את חייו לשם כך, בדיוק כמו עוד אלפים רבים בסדיר ובמילואים. כמו כל חייל, גם הוא היה צפוי למצב בו ייהרג, ייפצע או ייפול בשבי. למזלו הטוב הוא שרד בחיים את ההתקפה על הטנק שלו, שבה נהרגו שני חבריו לצוות. בניגוד לגלעד, לשני אלה אין כבר כל סיכוי לראות את אור היום, כמו שלמשפחותיהם אין גם כל סיכוי לראות אותם.

אם משמעות העסקה המתרקמת היא שחרורו של שליט תמורת מאות מחבלים, שיחזרו להרוג יהודים לאחר שחיילים אחרים רבים סיכנו את עצמם ואף שילמו בחייהם בכדי להביאם למעצר, אזי אין מקום לעסקה שכזו, גם אם חייל בודד אחד ישלם על כך בשבי ארוך יותר.  

יהודה וגמן, אל"מ במיל' ומדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל