בוז לח"כים הערבים

מאז שהתפוצצה פרשת המעטפות של ראש הממשלה, גועשת הארץ ורועשת. מלכתחילה היה ברור כי הפעם הוא לא יצליח להימלט בעור שיניו, ולפיכך נכנסה המערכת לכוננות ספיגה, והשיח הציבורי התמקד בהקדמת הבחירות לכנסת. מטבע הדברים, האופוזיציה קפצה על המציאה ודרשה לערוך בחירות חדשות, כאשר הרוח הגבית של הסקרים משמשת פקטור מכריע.

כל המפלגות הביעו את דעתן בסוגיה, ורק חברי הכנסת הערביים נאלמו דום. שלושת המפלגות הערביות: חד"ש (שלושה מנדטים), הרשימה הערבית המאוחדת (ארבעה מנדטים) ובל"ד (שלושה מנדטים), שמרו על שתיקת כבשים.

תמיד אנחנו מתלוננים ובצדק כי הממשלה וזרועותיה הוציאו כרטיס אדום לעברנו ומנעו מאיתנו להשתתף במשחק. אך דווקא כעת, כשהכדור במגרשנו, אנחנו מכניסים לעצמנו גול עצמי ומוכיחים בפעם המי יודע כמה שהמנהיגות הערבית הפלסטינית בישראל לא קורצה מחומר של מנהיגות מובילה. מדובר במנהיגות שמובלת על ידי אינטרסים, קומבינות ואינטריגות. יותר מזה: עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים הערבים, ובכללם הח"כים, מוקדש למאבקי הישרדות אישית ולביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם.

הסיעות הערביות הגישו הצעת אי אמון בממשלה, שמשמעה שהם רוצים להפיל ממשלה שאינה טובה, בלשון עדינה, גם לא לערבים. אם אתם, ח"כים ערבים יקרים, חפצים כל כך להפיל את ממשלת אולמרט, נשאלת השאלה: מדוע לא שמענו את עמדתכם בשאלת הקדמת הבחירות? ממה אתם מפחדים?

הטיעון לפיו אם הבחירות ייערכו כיום יזכה בנימין נתניהו בראשות הממשלה, הוא טיעון דמגוגי זול, שאיננו מתקבל על הדעת. ה-פ-ח-ד-ת-נ-ו מנתניהו ומשותפיו הפוטנציאליים, מוסיפה חטא על פשע, שכן האיש היה בעבר ראש ממשלה, ובנוסף במשתמע ניתן להבין כי ראש הממשלה הנוכחי הוא יונת שלום צחורה, ואילו שותפו הבכיר שר הביטחון אהוד ברק, הוא איש שמעוטר בהישגים של שלום ושוויון.

בתקופת הממשלה הנוכחית אושרו חוקים אנטי ערביים בסיטונאות, ומצב גרוע יותר מזה לא יכול להיות. תהליך השלום עם הפלסטינים תקוע, ההתנחלויות מתחזקות ואלקודס הופכת לירושלים המואחדת בתמיכת הממשלה.

התנהגות והתנהלות המפלגות הערביות בהקשר זה מעלות הרבה תהיות ותמיהות, וקשה להשתחרר מהרושם כי האידיאולוגיה פינתה את מקומה לטובת הכיסאולוגיה. או במלים יותר פשוטות: נמשיך עם אולמרט ושותפיו, העיקר להתרחק ככל שניתן מהבחירות.

ומה על הבוחרים ששלחו את הח"כים לייצגם בכנסת ישראל? האם הם לא זכאים לשמוע הסברים מניחים את הדעת על עמדת הח"כים הערבים בשאלת הקדמת הבחירות? יותר מזה: בשנים האחרונות קל להבחין במגמה הולכת ומתחזקת בקרב הערבים הפלסטינים בישראל שמתבטאת באי רצון בולט ללכת לקלפי ולהשתתף בבחירות. שיעורי ההצבעה בקרב הערבים בירידה מתמדת ובבחירות הבאות המגמה צפויה להתחזק.

עיקר האשמה מוטלת על חברי הכנסת הערבים. השסע והקרע בתוך החברה הערבית מקרין גם על היחס בין הבוחר לנבחר, ומתעורר חוסר נחת בקרב הציבור הערבי מהתנהלות נציגיו. מצד אחד הם מגישים הצעות אי אמון בממשלה, ומצד שני לא ששים לדרוש את הקדמת הבחירות.

הפרדוקס הזה מוכיח לכל מי שעיניו בראשו כי הכיסא יותר חשוב, ולכן איש לא יתפלא אם בבחירות הקרובות יאבדו המפלגות הערביות הרבה מכוחן האלקטוראלי. הן יאכלו את מה שנציגיהן מבשלים עכשיו.