טיפול נמרץ
בגבהים אליהם נוסק האלבום החדש של "ספיריצ'ואלייזד", אלבומי רוק אחרים כבר היו נשרפים. לדעתו של גיא חג'ג', ג'ייסון פירס, האיש שמאחורי הלהקה, מתרגם כאב אנושי לאורגזמות מוזיקליות
בסצנה בלתי נשכחת ב"דוני דארקו", מתבקש גיבור הסרט למקם סיטואציה מסוימת על הקו דמיוני שבין הקצוות "פחד" ו"אהבה". דארקו הצעיר משיב בכעס שהחיים אינם כל כך פשוטים, שאי אפשר לחלק כל דבר בצורה שרירותית כל כך. אבל כשג'ייסון "ספייסמן" פירס התנגש חזיתית במלאך המוות ונשרט מחרמשו, הוא הבין שהוא לכוד בין שני הקצוות האלה.
לבו של פירס, לב-לבה של "Spiritualized", כמעט והפסיק לפעום לפני שלוש שנים, כשדלקת בשתי הריאות הביאה אותו לסף המוות. כמו "עזרה בדרך", סימפוניית הכאב של נעם רותם, גם האלבום החדש של ספיריצ'ואלייזד, "Songs in A&E", הוא אלבום בתי חולים. החל בשמו (A&E הוא השם הבריטי לחדר המיון), דרך הנסיבות שהביאו ללידתו וכלה, כמובן, בשירים עצמם, בהם עושה פירס את הדבר שהוא עושה טוב מכל: מתרגם כאב אנושי לאורגזמות מוזיקליות.
ג'ייסון פירס. הלב הפועם של ספיריצ'ואלייזד
השירים מפלרטטים כאן ביד אחת עם המוות ("Death Take Your Fiddle", "Borrowed Your Gun") ונתלים בשניה, באחיזה נואשת, בסיכויים לשלווה ולאהבה. בדת של ספיריצ'ואלייזד, האהבה היא הדרך הטובה ביותר לישועה, אולי הסיבה היחידה לנעוץ ציפורניך בעולם החיים ולנסות לא לעזוב.
עם הנושא העצוב והשירה הלא-תמיד-מהוקצעת, אצל אמן אחר היה יכול האלבום הזה להתגלגל בקלות לאלבום פולק אקוסטי ועדין, מלא בדמעות נוצצות והתייפחויות קטנות. אבל מה שהופך את פירס לענק בדורו, היא התעוזה לקחת כמעט כל שיר עד הסוף: לבנות ארמונות-ענק של כלי מיתר ונשיפה קולוסאליים, להשתמש במקהלה, בנחשולי גיטרות חשמליות ובכל האמצעים האחרים שהעמיד לרשותו הפופ בחמישים השנים האחרונות כדי להעצים את כוחו של שיר. הסינגל האדיר "Soul On Fire" ו-"Sweet Talk" הפותח הם דוגמאות מעולות לכישרון האדריכלות המוזיקלית המפואר של פירס.
כמו "Tindersticks", ליסה ג'רמנו או אליוט סמית', לדוגמא, ספיריצ'ואלייזד מצליחים לספק בעקביות אלבומים משובחים באיכותם ובעומקם, שלמאזין המקרי יישמעו כמו אותו שיר ארוך שחוזר על עצמו אלמלא יפתח (המאזין) את אוזניו ולבו ויעניק למוזיקה את הסבלנות הדרושה.
ואכן, בהאזנה ראשונה באמת נדמה שכבר שמענו את האלבום הזה בעבר, אי שם בדיסקוגרפיה של ספיריצ'ואלייזד. השילוב הספייסמני האופייני בין גוספל לרוק (פסיכדלי, חללי, שוגייזי), העולם הצלילי העשיר, המהלכים המוכרים בלחנים, הטקסטים רוויי ה"בייבי" שמזנקים מהשאול לגן העדן ובחזרה מדי שיר, מפסגות האקסטזה לתהומות האובדן – כל אלה מוּכרים היטב למאזין הבקיא בהרפתקאות ספייסמן בחלל ובזמן.
אבל מחולות האהבה והמוות, הייאוש והתקווה ובעיקר השכנוע, הפאר ורוחב היריעה בהם מגיש פירס את ספר הווידויים התקופתי שלו מעניקים לאלבום כוח עילוי, והוא ממריא הרחק מעבר לתחושה של "כבר שמענו את זה" אל גבהים שרוב אלבומי הרוק בני זמננו נשרפים בהם, גבהים שבהם "ספייסמן" משייט כדרך קבע כמעט, ייאוש קיומי בעיניו וחיוך הססני על פניו.
Songs In A&E", Spiritualized", הליקון
אדריכלות מוזיקלית מפוארת
עטיפת האלבום
מומלצים
