5 כיפות רצות לבחירות

מעשה בשתי ערים תאומות. לא מאוד גדולות אבל עדיין ערים, באזור המרכז, אוכלוסיה צעירה - הרבה מאד ילדים. שתיהן עומדות, כרוב הרשויות המקומיות, בפני בחירות בנובמבר הקרוב, ובשתיהן הבחירות תהיינה סוערות. לא מרוצים שם מראשי העיר המכהנים, בערים הללו. בשתיהן חושבים שראש העיר דואג יותר מדי לקבלנים וליזמים ופחות מדי לחינוך הילדים ולאיכות החיים. ובדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, בבחירות הקרובות יקומו לראשי העיר האלה מתמודדים מתחרים, אשר בוודאי יבקשו לשכנע את התושבים שהם ידאגו יותר לחינוך, לתשתיות, לריאות ירוקות בעיר וכו'.

אבל כאן מתברר שהתאומות שלנו, לגמרי לא זהות. כי באחת מהן, אם התושבים יהיו מספיק לא מרוצים, הם אכן יחליפו את ראש העיר המכהן בבחירות הקרובות. אבל בשנייה, גם אם הם מאוד מאוד ירצו - זה לא ילך. האם התושבים שם אזרחים פחות טובים? פחות מודעים להליך הדמוקרטי? פחות אינטילגנטים? ממש לא. הבעיה היא אחרת לגמרי - בעיר הזאת, חלקם הגדול של התושבים, דתיים.

ולמה זאת בעיה? כי כשם שבין שני יהודים אפשר תמיד למצוא שלוש דעות, וכשם שעל אי בודד בו חי יהודי אחד תמיד יהיו שני בתי כנסת (אחד שהוא לעולם לא יכנס אליו...) כך גם בעיר הדימיונית שלנו, בה אחוז הדתיים עומד על כמה עשרות, יהיו תמיד בין שלושה לחמישה מועמדים שיתמודדו מול ראש העיר המכהן, כולם חובשי כיפה. ולמה חמישה? קודם כל, כי המועמדים עצמם, לא מסוגלים למחול על כבודם, ולהתגבש סביב מועמד אחד מוסכם, שיפיל את ראש העיר המכהן. אבל מעבר לזה, נקודת המוצא היא כזו: לא המועמד הוא זה שבאמת עומד על הפרק, אלא הכיפה שלו - היא היא המתמודדת האמיתית.

הכיפה קטנה מדי, או אולי גדולה מדי

אז התושב הדתי הממוצע בעיר שלנו, עושה לעצמו את החשבון הבא: המועמד הראשון אמנם חובש כיפה, "אבל בתכל'ס, היא די קטנה, ואשתו בכלל הולכת בלי כיסוי ראש. בגדול, נראה שהוא בכלל בקטע של להתרפס בפני החילונים, והחבר'ה שלנו ממש לא מעניינים אותו. לא הוא ידאג לחינוך הדתי, למקוואות. נו, דתי מחמד, מתייפייף כזה".

השני? הרבה יותר מדי דתי. מה זה דתי? “תורני". כל היום מארגן שיעורים, וכבר הרבה זמן שהוא הסמן הימני בקהילה. "עם כל הכבוד, אנחנו נגד ההקצנה בציבור הדתי. רק זה חסר עוד לנו, שייכנס ללשכת ראש העיר ויתחיל להחזיר את כולנו בתשובה. הוא עוד ירצה לעשות שעות נפרדות בקאנטרי".

השלישי, בלי קשר לסוג הכיפה שלו, דווקא עושה רושם די מוכשר ונראה שהיה יכול לעשות את העבודה די טוב, אבל הוא, אפעס, מזרחי, ו"לא שיש לי משהו נגד מזרחיים, אבל אני בעד להמשיך את מסורת בית אבא, ובבית הכנסת אני עדיין רוצה לשמוע חזנות ולא פיוטים...”.

הרביעי? לו לא אצביע בחיים. הוא "שו שו" כזה, הולך בין הטיפות, לא נוקט עמדה. אף אחד לא ממש יודע אם הוא אוכל היתר מכירה או יבול נכרי. אז בסופו של דבר נשאר המועמד החמישי.

וכך, לא המועמד הדתי, לא התורני, לא התורני-לאומי, לא החרד"לי, לא המזרחי או כל מי שזה לא יהיה - אף לא אחד מהם ייבחר. כי בליל התקדש הבחירות הקרובות, הדתיים באותה עיר תיאורטית שלנו, שבגדול דווקא יש להם לא מעט אינטרסים משותפים, יפצלו את קולותיהם בין חמשת חובשי הכיפה הללו, ומבלי משים, כאיש אחד בלב אחד, יגרמו לבחירתו, פעם נוספת, של ראש העיר (החילוני, אגב) המכהן. ואיך אומרים אצלינו? צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים.

איזה מזל שאין באמת עיר כזו, ושכל זה בעצם רק עוד סיפור מעשה.