מיתוס המדען המטורף
מארק אלפרט חושב שהקוראים זקוקים ליותר סיפורים על מדע מציאותי
דמות המדען הנפוצה ביותר בספרים ובסרטים היא זו של המדען המטורף. מד"ר מורו של ה' ג' ולס דרך ד"ר נו של איאן פלמינג ועד ד"ר סטריינג'לב של סטנלי קובריק, המדענים מתוארים על פי רוב כגאונים נבלים נטולי רסן מוסרי, הנחושים בדעתם לשלוט בעולם.
בשנתיים האחרונות, שעה שהתחבטתי בכתיבת ספר משלי על פיזיקאים המבקשים לגלות את "התיאוריה של הכול", חששתי לעתים קרובות שאני עצמי נופל טרף לסטריאוטיפ הזה. קשה מאוד ליצור דמויות בדויות של מדענים שאינם נבלים מטורפים או גיבורים קלישאתיים. כדי לתאר בנאמנות את חייו ופועלו של חוקר, אתה צריך לשקע את עצמך בפרטי מחקריו או מחקריה, ורק סופרים מעטים עשו זאת בהצלחה.
ארוסמית - גיבור שאפילו הסופר לא אוהב
אחד הניסיונות הראשונים לצייר תמונה מציאותית של המדע היה ספרו של סינקלר לואיס "ארוסמית", שזכה בפרס פוליצר בשנת 1926. הספר מגולל את סיפורו של מרטין ארוסמית, צעיר חסר ניסיון מן המערב התיכון של ארה"ב, שאחרי תלאות רבות נגמל מפיתויי הכסף, הכוח והתהילה, ובחר בחיי פרישות ומחקר רפואי.
מרטין אינו דמות נלבבת - הוא נרגז, מלא בוז, ומנופח מחשיבות עצמית עד זרא. בקורא מתעוררת תחושה שאפילו הסופר אינו מחבב אותו ממש. הגיבור האמיתי של הסיפור הוא המנחה של מרטין, מקס גוטליב, בקטריולוג גרמני-אמריקני ידוע סבל. ד"ר גוטליב מספק את התובנות העמוקות יותר ברומן: "להיות מדען - זה לא להיות סתם עוד בעל מקצוע ... זה פקעת רגשות מעורפלים מאוד, כמו תורת הנסתר, או הרצון לכתוב שירה". "ארוסמית" גם פותח לקוראים צוהר למיקרוביולוגיה של תחילת המאה ה-20. כדי להציג עובדות בדוקות, נסמך לואיס על פול דה קריף, בקטריולוג וסופר מדע, שקיבל 25% מתמלוגי הספר תמורת עזרתו.
הגרסה של רוג'ר - גמלוניותו הצפויה של המדען
ספרו של ג'ון אפדייק מ-1986 "הגרסה של רוג'ר" מציג דמות שונה לגמרי של מדען: דייל קולר, עוזר מחקר במעבדת מחשבים מתמחה בפיתוח גרפיקה להדמיית מציאות. דייל הוא צעיר דתי המשתכנע כי בכוחן של תוכנות ההדמיה שלו להוכיח את קיומו של אלוהים. מובן מאליו, שחיפושיו אחר אותות אלוהיים מסתיימים בלא כלום, אך לילות השימורים של דייל מול מסוף המחשב מזכירים את הדבר האמיתי לכל מי שנאבק פעם עם קוד תוכנה.
הקטעים הטובים ביותר ב"הגרסה של רוג'ר" הם הטיעונים המשעשעים על מדע ודת, המפולפלים ברעיונות מקוסמולוגיה ומפיזיקת החלקיקים. כמו כן, הספר משופע במשפטים ססגוניים שעושים את הקריאה באפדייק למהנה כל כך: "עניבתו הסגולה, שנתזי ירוק זרוקים בה בפראות, התאימה לגמלוניות שאנו מצפים לה ממדען. הוא החזיק חרוט נייר קטן של פרחי צינייה, מסוג הזרים שצעירים מכורים לסמים מוכרים כיום באיי-תנועה".
אינטואיציה - מדענים טועים כל הזמן
בין מיטב ספרי המדע הפופולרי שהתפרסמו בשנים האחרונות מתבלט "אינטואיציה" מאת אלגרה גודמן. הספר מעמיק לחדור לאווירת החממה של מכון מחקר העוסק בחקר טיפולי סרטן פוטנציאליים. אחד הפוסט-דוקטורנטים במכון מפתח נגיף שעבר שינוי גנטי שביכולתו, כך נראה, לצמק גידולים סרטניים בעכברים, אבל אחד מעמיתיו מאשים אותו בזיוף התוצאות. התחבולה הפיקחית בסיפור היא שאיש במעבדה אינו טועה לגמרי; נראה שהצעדים השגויים של החוקרים נובעים מרשלנות וממשאלות לב, ואינם הונאה מכוונת.
"אינטואיציה" אינו מגיש מוסר השכל פשטני, אלא חושף את אופיו המעורפל, הגששני, של תהליך הניסוי הביו-רפואי: "הכישלון הוא בלב לבו של המדע, ועבודת המחקר היום-יומית רצופה בעיקר במפלות".
יצירה ספרותית טובה יכולה להביא לקורא את ריחות המעבדה, את צבעיו של לב מנותח, את חרדותיו של כימאי ואת חדוותיו של אסטרונום - כל הפרטים מאירי העיניים שלא תמצאו במאמרים מדעיים בכתב עת כמו Science או Nature. ספרים כמו "אינטואיציה", עם דמויות מפותחות והתחבטויות סבוכות, יכולים לדחוק את רגלי דמות הקריקטורה של ד"ר נו המרושע. וחשוב מכול, הספרים האלה עשויים לעורר קוראים להפוך למדענים בעצמם.
ספרו של מארק אלפרט, "התיאוריה האחרונה"- מותחן על הפיזיקה של אנרגיות גבוהות, ראה אור בהוצאת Touchstone ביוני 2008. מאמר זה התפרסם בגיליון יולי של "סיינטיפיק אמריקן – ישראל "
לפנייה לכתב/ת 
