על צה"ל להצדיע לאולמרט

חשבון הנפש העצמי שיעשה ראש הממשלה הפורש אמור להיות עתיר בעניינים שמן הראוי שיצטער עליהם. אך עניין אחד מומלץ לו לנכות מחשבון הנפש הפרטי שלו: הפעלת הכוח הצבאי במלחמת לבנון השנייה.

במהומת הביקורת והטלת הרפש ההדדית תוך כדי המלחמה ובמיוחד לאחריה, נקשר במודע ושלא במודע שמו של אולמרט גם לכישלונות צה"ל במלחמה. אין טעות גדולה מכך.

בדיוק כמו שירותי הרפואה, הנתבעים לפעול באופן מיטבי בלי קשר לרמת תפקודו של שר הבריאות, כך גם צה"ל כארגון מקצועי אמור לספק ביטחון לאזרחים ללא קשר לאיכות השלטון שמעליו. אלה התולים בראש ממשלה המכהן מספר חודשים כישלונות מקצועיים צבאיים שהתשתית להם הונחה במשך שנים רבות קודם לכך עושים מתוך בורות או מתוך רוע לשמו.

לא הנהגתו של לוי אשכול ב1967 היא שהביאה להצלחות הצבאיות במלחמת ששת הימים ולא תפקודה של גולדה מאיר הוא שגרם להתמוטטות קווי ההגנה ב-1973. אגב - שניהם תפקדו באופן מעולה במצבי הלחץ שאליהם נקלעו מסיבות שכלל אינן קשורות לתחומי סמכותם הישירה.

מרחק השנתיים שעברו ממלחמת לבנון מעמיק את תחושת ההקלה - או הנס על פי המאמינים - שיצר את צירוף המקרים שבגינו החלה המלחמה. אלמלא התרחשה המלחמה, לא היה נחשף לציבור ולצה"ל עצמו עומק הבעיות שאליהן נקלע הארגון הצבאי, ולא היה מתרחש ניקוי האורוות הרעיוני והמבצעי המתחולל בו כעת.

קשה לחשוב מה היה קורה אלמלא נעצר בקיץ 2006 תהליך האיכול העצמי של צה"ל ומה היו תוצאותיה של מלחמה כוללת מול סוריה אם זו הייתה מתרחשת למשל בשנת 2010 כאשר צה"ל עדיין אוחז באותן התפישות שהנחו אותו לקראת אותו לבנון 2.

ההשוואה המתבקשת לכך היא צירוף המקרים, או שוב הנס על פי המאמינים, שנעשה לישראל במלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973 בחר האויב לתקוף דווקא ביום היחיד בשנה שבו עיקר כוחו של צה"ל - המילואים - נמצא בביתו או בבית הכנסת. מצב ייחודי זה קיצר בשעות רבות את משך זמן התייצבות החיילים ביחידות ובכך טרף את הנחות היסוד של צבא סוריה, שגרסו את כיבוש רמת הגולן טרם שכוחות המילואים יתייצבו מולם ברמת הגולן עצמה.

בבואו לחטוף את חיילי צה"ל נשען נסראללה על התגובות המדודות או האפסיות של מדינת ישראל וצה"ל כלפי החטיפות הקודמות. ניתן להניח שאם אריאל שרון היה עומד בראש ממשלת ישראל בקיץ 2006, הייתה הערכתו של נסראללה מתממשת במלואה. אלא שאולמרט ופרץ טרפו את קלפיו של מנהיג חיזבאללה בכך שהחליטו, וטוב שכך, שהמענה לחטיפה והרוגיה לא תהיה סדרת תקיפות לשם יציאת ידי חובה ליד הגבול, אלא הריסת מעוז החיזבאללה ברובע הדאחייה בלב ביירות ובהשמדת כל מערך רקטות הפאג'ר תוך חצי שעה בליל המלחמה הראשון.

אך כשנדרש צבא היבשה של צה"ל לבצע התקפות יבשתיות על מספר יעדי חיזבאללה בקרבת הגבול, נחשפה לעין כל הכנתו העלובה לכך. כך למשל בגזרת מארון א-ראס, שעלתה לכותרות כבר מיום הלחימה הראשון. במקום התקפה חטיבתית סדורה, כמו זו שבוצעה באותו מקום במבצע "ליטאני" ב-1978 ושהסתיימה באותו המקרה בתוך כמה שעות ובמיעוט נפגעים, בוצעה במקום תנועה של כוח קטן שנע באור היום אל תוך שטח ההשמדה שהחיזבאללה הכין שם מבעוד מועד. התקפה אומללה שכזו, שבאופן לא מפתיע גם הסתבכה והפכה לקרב חילוץ עטור בצל"שים מיותרים, לא הייתה פרי כהונתו של ראש הממשלה שכיהן אז בתפקידו.

כמו שאר כישלונות צבא היבשה ב2006, גם כישלונו של קרב זה היה פרי הבנייה הכושלת של הכוח הצבאי, ששורשיה נעוצים בראשית שנות ה-90 ולא בשלושת חודשי כהונתו של אולמרט לפניה. בשנים אלה, במקום לבנות את כוחו של צה"ל מול תרחישי האמת הצפויים לו, הובילו ראשיו מברק דרך שחק ומופז ועד ליעלון וחלוץ, תפישה צבאית שכונתה "מהפכנית" אך הייתה מנותקת מעקרונות המלחמה הבסיסיים. האמונה העיוורת ברעיונות "מתקדמים" אלה שיכנעה את המפקדים בכך שאין יותר צורך בהתכוננות ללחימה שונה מזו שהם ניהלו מול הטרור והגרילה בעזה ביהודה ובשומרון.

לראש הממשלה ולשר הביטחון אין אפשרות אלא לסמוך על דיווחי המטכ"ל וזרוע היבשה בדבר כשירות כוחותיהם ללחימה לסוגיה, ואלה מסרו להם שהכוחות אכן כשירים לכך. כמו תמיד במקרים שכאלה, כאשר נחשף בפועל הפער בכשירות הכוחות ללחום ושל המפקדים הבכירים לשלוט, לא ניתן היה לסגור אותו תוך כדי הלחימה.

טוב עשה ראש הממשלה ששיחרר אותנו מהנהגתו ואת עצמו לחקירותיו. עם זאת, אל לו לקבל על עצמו את האחריות לביצועי צה"ל במלחמה הצודקת שיזם מול חיזבאללה. בהקשר צה"ל, תיזכר רק לחיוב תרומתו, לאו דווקא בכוונת מכוון, לניפוץ תפישות העיוועים שהובילו את הארגון מדחי אל דחי. 

יהודה וגמן, אל"מ במיל' ומדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל