מבצע אוגוסט בגן: שלם יותר, קבל פחות

חודש אוגוסט הגיע. חוץ ממנת יתר של שמש, דביקות ומדוזות, הוא מביא איתו תופעה ייחודית נוספת: מבצע סוף עונת החינוך בגני הילדים הפרטיים: שלמו מחיר מלא וקבלו 20 ימי איכות מלאים עם פעוטכם.

תארו לעצמכם את חברת הסלולאר הגובה תשלום קבוע מדי חודש, את בעל מועדון הכושר אצלו עשיתם מנוי שנתי, את מוקד המצוקה שאתם או בני משפחתכם המבוגרים מנויים על שירותיו או את מפעילי חוג ההתעמלות של ילדכם מעיזים לדרוש תשלום מלא עבור חודש בו הם יוצאים לחופשה.

זה יראה מוזר, לא? אולי אפילו ייתפס קצת כחוצפה. יהיו כנראה גם כמה לקוחות שבתגובה יסובבו אצבע ליד הרקה ויתמהו לגבי מידת היציבות הנפשית של הדורש.

אז איך זה שונה בגנים? כיצד התפתח לו נוהג הזוי כל כך ויחד עם זה רחב היקף כל כך של תשלום מלא עבור חודש אוגוסט, כאשר הגן פועל רק עד ה- 10 (או ה-15 או ה-8)?

כיצד מעזות בעלות הגנים - אין פה שום טענה לתכונה מגדרית, עובדתית מדובר כמעט תמיד בנשים - לא רק לדרוש את התשלום המלא, אלא גם להציע "קייטנה", באותו גן ממש, במחיר מופקע ונוסף למחיר אותו קיבלו כבר עבור אותו חודש? ואיך אנחנו, ההורים, מרכינים ראש בהכנעה, מפרידים את השיק מהספח שלו בזהירות, שלא יקרע, ומגישים אותו בחיוך מבויש?

ולמה ההורים נדרשים לשלם תשלום מלא עבור חופשת פסח בת שבעה ימים, חופשת ימי החנוכה, חופשת חול המועד סוכות, פורים, ל"ג בעומר - כולם ימי עבודה בשוק הפרטי, המצריכים "סידור" לילדים או נטילת חופשה מהעבודה?

השאלות האלה אינן רטוריות. הן באמת מטרידות.

קודם כל, זו תופעה חברתית מיוחדת שמרתק לבדוק את שורשיה. לצערי, אין לי תשובה מוסמכת. אני יכול לנחש שישנו קשר בין החופשות במה שמכונה "מערכת החינוך", המוסדרת על ידי המדינה, לבין נספחיה הפרטיים.

שנית, מדובר בשאלה משפטית-כלכלית חשובה. האם מדובר במקרה המצדיק התערבות בחופש החוזים? לכאורה, אין כל נימוק ראוי לכך: ישנה תחרות בתחום, אין הפעלת לחץ ואין הטעייה - הדברים מסוכמים מראש, בתחילת השנה, אין היבט של חוסר חוקיות, ואין נימוק משפטי אחר אשר מצדיק התערבות ביחסים החוזיים. זכותו של אדם לשלם לאחר בלי לקבל תמורה.

ובכל זאת, התחושה קשה. התופעה אינה רק תופעה "מעצבנת" כמו תופעות צרכניות אחרות. היא מעלה תהיות של ממש לגבי יעילותו של חופש החוזים - אותו עקרון החשוב כל כך במדינה המבקשת צמיחה כלכלית. כשל השוק אינו נובע מפערים חריגים ביחסי הכוחות שבין נותני השירות לבין הצרכנים, אלא מנוהג משונה. חוסר ההגיון כאן פשוט זועק, אך למרות זאת, חופש החוזים אינו מצליח לתקנו. האם המדינה צריכה לתקנו? שאלה.

מזה מספר שנים - מאז נתקלתי בתופעה לראשונה בנוגע לגנים אליהם רשמתי את בתי הבכורה ובהמשך בגניה של בתי הצעירה - אני תר אחרי נימוק הגיוני כלשהו לנושא. הנה כמה נימוקים שמצאתי:

נימוק ראשון: "מגיע לגננות חופש בתשלום, כמו לכל עובד".

בסדר. נניח שהן עובדות שלי (אז למה הן לא מצייתות להוראות שלי? ביקשתי שהמטפלת המרובעת השטוחה המכונה "טלוויזיה" לא תעבוד שם) - לעובדים מגיע על פי חוק 14 ימי חופשה בתשלום. איך מסבירים חודש וחצי כמעט בחישוב שנתי של תשלום נטול תמורה? איזה עובד היה מחציף פנים למעבידו ודורש תשלום נוסף כדי להגיע לעבודה ביום החופשה שלו ("קייטנה" בתשלום נוסף)?

נימוק שני: "השכר הוא עבור השנה כולה. ישנם חודשים עם יותר ימי עבודה וישנם עם פחות".

האמנם? האם הורים, אשר מחליטים להפקיד את ילדם הרך בגן בגיל שנה, באמצע "שנת הלימודים" ישלמו תשלום עבור השנה המלאה? האם יהיו פטורים מעונשו של אוגוסט? האם הורים המוציאים את ילדם מהגן במהלך השנה ישלמו עבור "שנת לימודים" מלאה? האם ישנה בעלת גן כלשהי אשר התשובה שלה לשאלה "כמה משלמים פה?" היא הסכום השנתי? התשובות לכל השאלות הן "לא". גם נימוק זה מתגלה כבלתי משכנע.

נימוק שלישי: "ככה זה נהוג".

אהה. כן. אני יודע. ורק בגנים. לא השתכנעתי שזה תקין.

• הכותב הינו עו"ד במקצועו, מומחה לדיני צרכנות. מנהל פורום חוק ומשפט ב- ynet. מי שרוצה להיאבק בנושא תשלום עבור חודש אוגוסט בגנים, מוזמן לפנות במייל .