סינמה קריוקי
השירה, המשחק והבימוי ב"מאמא מיה!" מרושלים וחובבניים במידה שהופכת את להיטי הפופ של להקת "אבבא" לנקודת האור היחידה בסרט. ארז דבורה ממליץ להסתפק במחזמר
מאז 1999, המחזמר "מאמא מיה!" היה לאחד ממקורות ההכנסה המרכזיים של תעשיית הפופ-קיטש השבדית של להקת "אבבא". לאחר שנצפה על-ידי כ-30 מליון צופים והניב הכנסות של למעלה מ-2 מיליארד דולר, מגיע העיבוד הקולנועי המתבקש. ישנה רק בעיה אחת: קשה להאמין שלאחר הצפייה בגרסה הקולנועית, ישארו צופים רבים שעוד יתפתו להציץ גם בהפקה התיאטרלית.
מקוריות היא בוודאי לא שם המשחק ב"מאמא מיה!". העלילה מבוססת על "Buona Sera, Mrs. Campbell", קומדיה מצליחה מ-1968 בכיכובה של ג'ינה לולובריג'ידה. השירים שאובים מהמקבץ המוכר ביותר של להיטי להקת אבבא, שירים שכל אדם מכיר – בין אם הם שמורים לנצח על נגן ה-MP3 שלו, ובין אם הוא מתפלל לאלוהים שיאפשר לו למחוק אותם מזיכרונו. הבעיות בסרט, חשוב לציין, לא נובעות מבעיה כלשהי באותם שירים: למעשה, רק בזכותם ניתן לצפות בסרט תוך מידה מסוימת של הנאה.
"מאמא מיה!". מקוריות היא ממש לא שם המשחק
הסרט עוסק בשתי גיבורות מרכזיות: דונה (מריל סטריפ), אישה עצמאית ונטולת גבר המנהלת מלון תיירים מרופט על אי יווני (חסר לה "Money, money, money" לשיפוץ הנדרש), והבת הצעירה סופי (אמנדה סייפרייד), שעומדת להתחתן עם בחיר ליבה.
סופי, שגדלה מבלי לדעת מיהו אביה, איתרה שלושה חשודים פוטנציאלים ביומן שאמה כתבה כשהייתה צעירה והוללת. בתחילת הסרט היא שולחת, ללא ידיעת אימה, הזמנות לשלושתם בשמה של האם. כך מגיעים לאי סם האדריכל האמריקאי (פירס ברוסנן), הארי הבנקאי הבריטי (קולין פירת') וביל הסופר/הרפתקן השבדי (סטלן סקארסגארד).
אורחות נוספות שמגיעות לחתונה הן חברותיה של דונה: טניה המתהוללת ומרובת הבעלים (כריסטין ברנסקי) ורוזי הסופרת (ג'ולי וולטרס). שתי חברות אלו ישמשו במהלך הסרט כקבוצת התמיכה הנדרשת מול הטלטלות שיעברו על דונה, החל מהרגע בו תגלה את שלושת מאהביה על האי. הן אלו שתסייענה לה להצית מחדש את שמחת החיים שכבתה ולחזור להיות ה-Dancing queen של ימי נעוריה.
לא סרט לילדים
למרות מרכזיותה של דמות הבת, העלילה המובילה לחתונה היא משנית בלבד. חברותיה הצווחניות של הבת מופיעות בתחילת הסרט ונעלמות, יחסיה עם הארוס מוצגים בחטף עד המשבר המאולץ לקראת סוף הסרט, ולא מדובר בהפסד גדול. העלילה לא נכתבה מתוך ניסיון להציג קומדיה רומנטית לבני הנוער, אלא קומדיה רומנטית שנכתבה והופקה מפרספקטיבה של נשים בנות גילה של דונה. ליבו של הסרט מצוי ביחסים בין האם וחברותיה ובינה לבין הבת – הדינאמיקות האלו הן שיאפשרו לדונה להיוולד מחדש כמי שאינה נרתעת מאותה אהבה ולהט הנעורים ששירי אבבא יודעים להבטיח.
השחקנים הבוגרים של הסרט אינם צעירים. קולין פירת', הצעיר בחבורה, הוא בן 48. גילם של שאר השחקנים נע בין 55 (פירס ברוסנן) ל-59 (מריל סטריפ). למעשה, גילם של השחקנים נראה מופרז ביחס לדמויות אותם הם מגלמים. בהתחשב בגילה הצעיר של סופי, דמויות הבוגרים יכלו להשתייך, בנקל, למחצית הראשונה של שנות ה-40. ניתן לשער כי הבחירה הלא צפויה בשחקנים מבוגרים, בחירה שסותרת את ההיגיון המסחרי ההוליוודי, נובעת מהיותו של הסרט מוצר נשי מובהק, המעז להציב כקהל היעד שלו גם נשים שעברו את שנתן ה-50.
לאחר ההכרה בהעזה, יש לציין כי לא כל מה שעובד על בימת התיאטרון עובד בהכרח גם בקולנוע. כישרונה של סטריפ כשחקנית וזמרת כבר הוכח. למעט מספר רגעים של התלהבות יתר, היא מוכשרת במידה המאפשרת לה להיחלץ מהסרט ללא נזקים ארוכי טווח לתדמיתה.
פירס ברוסנן ב"מאמא מיה!". מפגע סביבתי
לכריסטין ברנסקי יש ניסיון נרחב בהפקות ברודווי, אבל הסצנה המינית שבה היא משתעשעת על חוף הים עם מחזר צעיר ולהוט שיכול היה להיות הנכד שלה היא קצת יותר מדי, אפילו בשבילה. במקרה של ג'ולי וולטרס קצוצת השיער, בקטעים בהם היא מקפצת על שולחן, שרה ומנסה לפתות, מתעוררת בעיקר תחושה של מבוכה מול דודה מטורללת ששתתה יותר מדי.
בסקציית הגברים, משקלן של הדמויות אותן מגלמים סקארסגארד ופירת' הולך ופוחת ואילו פירס ברוסנן הופך לדמות המרכזית. זהו תהליך מצער, מכיוון שהשימוש בקולו של ברוסנן צריך להיאסר על-ידי אמנת ז'נבה. זיופים שיכולים להיסלח בהופעת קריוקי מאולתרת מול קהל מבוסם הופכים למפגע סביבתי במצב של פיכחון.
יתכן שמנה גדושה של אלכוהול נדרשת גם בכדי להנות מקטעי הכוריאוגרפיה המגוחכים הפזורים לכל אורכו של הסרט. במקום היסחפות ברוח שטות, זו שהפכה את המופע הבימתי להצלחה כה מסחררת, הסרט מזמין בהייה המומה בהעמדות כה צולעות, ששום שיר לא יוכל להצילן. רק בהדרן, על רקע כותרות הסיום, רוח השטות מנצחת את העלילה והכוריאוגרפיה ומאפשרת לצאת מהסרט עם חיוך.
