שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    גזענות באצטלה של אבחון
    איך למרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג?

    דו"ח שמסרה האקדמיה הלאומית למדעים למשרד החינוך, מצא פגמים חמורים ב"מערך האבחון לילדים לקויי למידה". הוא חושף את העובדה שמערך האבחון בגני הילדים ובכיתות א'-ב' פגום מיסודו.

     

    כפי שדווח בתקשורת, לרוב המבחנים אין מדדים ונורמות כלל-ארציים. הם לא רגישים דיים לקבוצות כמו עולים חדשים או תלמידים במגזר הערבי, וחלק מהם אף הובאו מחו"ל אך לא הותאמו כלל לאוכלוסייה הישראלית. כלומר, הציפייה שכלי האבחון של ילדים מנבאים יכולות התלמיד בתחומי הקריאה, הכתיבה ועוד, הם חסרי יסוד.

     

    מה נוכל ללמוד מהדו"ח על כישלונם המוחלט של מבדקי אבחון לילדים בגיל הרך? אפשר, כנראה, להסיק שיותר ממה שאבחונים פסיכולוגיים משרתים את הילדים שאותם הם מתיימרים לשרת, הם מקדמים את ענייניהם של מערכות החינוך ומערכי המיון והאבחון. זוהי, כמובן, ממש לא מסקנתם של החוקרים. הם מצפים, כך משתמע, שמשרד החינוך יחליט על פיתוח מערך אבחוני חדש אשר יספק מענה לכל הליקויים והכשלים שנמצאו. לא מופרך יהיה לטעון שהם מצפים להיות הגורם שיוזמן (ויתוקצב) לפתח את אותו מודל "מוצלח" חדש.

     

    וכעת אנחנו למדים שבמשך שנים רבות השתמשו בכלים אשר חרצו את גורלם של תלמידים ללא כל בסיס של מהימנות. האם מוגזם יהיה לטעון שיתכן שבעוד 20, 10 או חמש שנים יבוא מחקר חדש אשר יצביע על כשליו של מערך אבחונים "משופר / מתוקן / מהימן" שיפתחו המומחים? כך יוכלו שוב מוסדות מחקר ומוסדות אבחון רבים לקום ולשגשג בזכות מבחני אבחון חדשים וכמובן שאף אחד יידרש לתת את הדין על אבחונים מזיקים שבוצעו בעשרות אלפי ילדים במשך שנים.

     

    אך הסוגייה האמיתית היא האם בכלל ניתן לפתח כלי הערכה ומדידה לניבוי יכולות וכשרים של ילדים ובני אדם. נזקיהם המרובים של אבחונים פסיכולוגיים בהיסטוריה של המאה ה-20 מוכרים גם מההקשר העולמי וגם מההקשר המקומי.

     

    אבחונים קולקטיביים של ילדים שחורים, ילדי מהגרים ועוד כבעלי מסוגלות נחותה, הוקעו מזמן ככלי במדיניות גזענית. גם בארץ כלי אבחון פסיכולוגיים למיניהם נמצאו כמשרתים מדיניות עדתית מפלה, גם כאשר השתמשו במושגים "מכובסים" כמו "טעוני טיפוח", "ילדים מסביבה נחשלת או מוגבלת", "ילדים (מזרחים) בעלי דמיון מפותח לעומת ילדים (אשכנזים) בעלי יכולת אנליטית".

     

    פיתוח של כלי אבחון "מיוחדים" לילדי העולים מאתיופיה לא הביא לשילוב שלהם אלא אדרבא, הקל על הרחקתם מהמסגרות הרגילות. היום כבר ברור, לכאורה, לכל, שמדובר בכלים וארגונים המשרתים מדיניות של פערים ואפלייה.

     

    אז איך קורה שלמרות שהדברים מוכרים היטב ולמרות שתמיד מתגלה קלונם של אבחונים ומבדקי מסוגלות מנבאי הצלחה עתידית, הם ממשיכים להתקיים ולשגשג? למה ממשיכות ממשלות ישראל, המתפארות בהיותה דמוקרטית ובמערכת חינוך השוחרת שוויון חברתי-מעמדי, לפתח "מערכי אבחון"?

    הסיבה היא כמו תמיד פרוזאית: אינטרסים אישיים וארגוניים. לקדם מערכת חינוך שוויונית עולה כסף רב ומחייב כיתות קטנות, תשומת לב אישית לתלמידים, מגוון רחב של פעילויות ספורט והעשרה, השקעה במורים וכיוב'. במציאות שבה את הכסף שומרים לחברים של אולמרט / נתניהו / ברק ושאר "מנהיגי" ישראל, אין כסף אמיתי לילדים.

     

    אז מה עושים עם ילדים שמשתעממים, שמפריעים, שלא מוכנים לשבת בשקט במשך שעות ארוכות בתנאים של כמעט כליאה ודיכוי? מאבחנים אותם כבעלי בעיות חברתיות / נפשיות / לימודיות ומעבירים אותם למסגרות מיוחדות. זה הרי כסף קטן לעומת ההשקעה הענקית הנחוצה. מהתנהלות זו יוצאים נשכרים בגדול מכוני אבחון, ומאבחני "ליקויים" למיניהם ולסוגיהם.

     

    ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "גזענות באצטלה של אבחון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים