לפני שנים רבות ניתנה לי המלצה מעולה: לא לנסות לראות את 'העיגול שלי' מבחוץ אלא להתכנס פנימה, כמו חוני המעגל, וליצור מתוך נביעת הבאר שבפנים, מבלי להתחשב ב'מה יגידו', ב'מה מקומי בהיררכיה הספרותית' וב'עד כמה יאהבו ו/או יעריכו'. אימצתי את ההמלצה ואני נוהגת על פיה. לכן, גם אינני קוראת ביקורות ואני פוטרת את עצמי מלהתייחס למה שאומרים עלי מטוב מאוד עד רע מאוד"
אחרי שאני מסיימת כתיבה בת כמה שנים, אני חשה כמו בריכה שהתרוקנה ממים. איני יכולה להתחיל מיד בכתיבת רומן חדש. אין לי משאבים, אין לי כוחות. אני זקוקה לתקופת התעשתות והתמלאות. בתקופה הזו, הזמן העובר מרחיק אותי מהרומן שהסתיים, ומזמן לי נושאים חדשים ואתגרים חדשים"
דווקא כשאני כותבת אינני מושפעת מהנוף הנשקף מחלון חדר העבודה שלי, כי אינני רואה אותו. גם לא את חדר העבודה. אני במקום אחר, עם הדמויות, רודפת אחריהן כמו כרמלה מנשה אחרי כוחותינו, כדי לכתוב מה הן אומרות, מה הן עושות. רק כשמסתיימת הכתיבה לאותו יום, אחרי ארבע שעות (ביום רע) או עשר שעות (ביום טוב), אני חוזרת ליהנות ממה שמציע לי המקום"
למרות שלא מעניין אותה מה הקוראים שלה אוהבים ומה המבקרים חושבים עליה, גבריאלה אביגור רותם בכל זאת מקווה להגיע לקהל חדש באמצעות ההוצאה המחודשת של ספר הפרוזה הראשון שלה. בינתיים היא על פרשת דרכים
ב-1992 יצא לאור "מוצרט לא היה יהודי", הרומן הראשון של גבריאלה אביגור רותם, שעד אז היתה ידועה רק למעטים בעיקר כמשוררת. זה היה למעשה ניסיונה הראשון בפרוזה. הספר מספר את קורותיהן של שתי משפחות מהגרים יהודים בדרום אמריקה של ראשית המאה, שנוצרים ביניהן קשרי דם ועיקר עיסוקיהן נסוב סביב בעיות מהגרים קלאסיות כמו גידול ילדים, ענייני חינוך, פרנסה וכיוצא בזה.
הרבה משוררים שהרגישו מיואשים מקיומם המשוררי (מעט מכירות, מעט קוראים, מעט בעצם מהכול) ניסו לקפוץ על הרכבת המוכרת של הפרוזה, רבים מהם התרסקו על הפסים. הם לא ידעו איך לשלב בצורה אופטימלית את כוח המבע שלהם בתוך עולם מורכב, לפעמים טכני ומפותל, של עלילה, דמויות וכיוצא בזה.
רותם. "אני כותבת מה שמוצא חן בעיני" (צילום: איתמר רותם)
אצל רותם דומה כי שני הקווים המקבילים יצרו קו אחד חזק ובולט. העלילה של הספר היתה עלילה ראויה, מעניינת, עומדת בפני עצמה, אך השילוב שלה עם הכתיבה הגבוהה, השירית, מלאת הדמיון, הפכה מהר מאוד את הרומן למשהו ייחודי ואמיץ בנוף הספרות המקומי. זה גרם בין היתר לפרופסור גרשון שקד ז"ל להכתיר אותה כיורשת של יעקב שבתאי.
עתה, 16 שנה אחרי שראה אור, יוצא שוב "מוצרט לא היה יהודי" בהדפסה מחודשת, אולי כדי לקבע את מקומו בקלאסיקה ולשמר אותו בתודעה כי ידוע שהקרב על מקום במדפים הוא קשה מנשוא, אולי כדי להרחיב את קשת הקוראים ולתת לו הזדמנות נוספת לעשות את מה שלא עשה ב-1992, למרות שמכר בצורה מרשימה יחסית לרומן ראשון.
"עד היום אני אסירת תודה לעורך סדרת 'צד התפר' בהוצאת כתר, פרופ' יגאל שוורץ, שהאמין בספר והיה מוכן לצרף אותי לסדרה היוקרתית, ולו למען 500 קוראים, וזה ציטוט מדבריו. הוא העז לקוות שימצאו אפילו 3,500 שיקראו וייהנו. בסופו של דבר הספר זכה לביקורות טובות, נמכר ב-15,000 עותקים", אומרת רותם.
אז למה בעצם להוציא אותו שוב מחדש?
"כשהוא יצא ב-1992 הייתי אלמונית לחלוטין ולשני ספרי השירה שהוצאתי ('דולצינאה' ב-1980 בדביר ו'חומות וקיסרים' ב-1990 בכתר) הגיעו רק קומץ ידידים ומכרים. לאחר הצלחתו של 'חמסין וציפורים משוגעות', שיצא בקשת ב-2001, שמעתי לא פעם קוראים אוהדים המתייחסים ל'חמסין' כאל ספרי הראשון. זאת הסיבה העיקרית להוצאתו מחדש של 'מוצרט לא היה יהודי'. אפשר להגיד גם שצמח דור קוראים חדש ב-16 שנה וזה בהחלט ניסיון להגיע גם אליו".
כשהספר יצא לראשונה אני זוכר שטענו כי הרומן הוא באמת יוצא דופן, אבל יש בו משהו לא קומוניקטיבי, שהוא כתוב בשפה גבוהה מדי.
"לפני שנים רבות ניתנה לי המלצה מעולה: לא לנסות לראות את 'העיגול שלי' מבחוץ אלא להתכנס פנימה, כמו חוני המעגל, וליצור מתוך נביעת הבאר שבפנים, מבלי להתחשב ב'מה יגידו', ב'מה מקומי בהיררכיה הספרותית' וב'עד כמה יאהבו ו/או יעריכו'. אימצתי את ההמלצה ואני נוהגת על פיה. לכן, גם אינני קוראת ביקורות ואני פוטרת את עצמי מלהתייחס למה שאומרים עלי מטוב מאוד עד רע מאוד".
האם עכשיו, כשאת יותר מוכרת, הקורא יותר בשל לספר משהיה בעבר?
"באמת שאין לי מושג מה אהוב על קוראים ואינני מנסה לכוון לטעם כלשהו. אני כותבת מה שמוצא חן בעיני. כל ספר מחייב אותי להערכות מחודשת, לגישה שונה, למבנה אחר, אפילו לשפה מרובד אחר. אך טבעי הוא שלא כל קורא ימצא דרך לספר השונה כל כך מספר שאהב".
בכל זאת, מתברר כי יש לך קהל קוראים נאמן, שאין לו כלל בעיה עם אותה שפה גבוהה, איך היית מגדירה את הקהל הזה?
"קהל הקוראים הוא עבורי בגדר חידה והפתעה. את 'חמסין וציפורים משוגעות' ייעדתי, כפי שמעיד על כך המוטו ששאלתי מיהודה עמיחי לאלה 'שנולדו בשנה אחת אתי'. להפתעתי, זכה הספר להצלחה גדולה מאוד ומצא לו מקום בלב צעירים ממני, אז ב-35 שנים, ובלב קשישים, מבוגרים ממני אז ב-25 שנים. גם התגובה הרגשית לספר הפתיעה אותי. בעוד אני, ככותבת, הולכתי את הישראליות המוכרת לי מההומור ועד לגבולות הגרוטסקה, שמעתי מפי קוראים שהם התחילו לבכות בעמוד השני ולא פסקו עד סוף הספר".
האם נעשו בו שינויים או שהוא יצא בדיוק כפי שיצא ב-1992?
"לא נעשו בספר כל שינויים, להוציא ניכוש של כמה שגיאות קלות ושינויי הפורמט לגדול יותר ונוח יותר לקריאה, וגם כריכה חדשה, המשקפת את טבעו החלומי-צבעוני של הרומן ואת הנזילות בין מציאות להמצאה".
כמו כרמלה מנשה
רותם מתגוררת כבר למעלה מעשור באבטליון, ישוב קהילתי בגליל מעל בקעת בית נטופה קטן. ישוב מתפתח המכיל כ-75 משפחות. זה נשמע כמו מקום אידיאלי להתמסרות לכתיבה. "דווקא כשאני כותבת אינני מושפעת מהנוף הנשקף מחלון חדר העבודה שלי, כי אינני רואה אותו. גם לא את חדר העבודה. אני במקום אחר, עם הדמויות, רודפת אחריהן כמו כרמלה מנשה אחרי כוחותינו, כדי לכתוב מה הן אומרות, מה הן עושות. רק כשמסתיימת הכתיבה לאותו יום, אחרי ארבע שעות (ביום רע) או עשר שעות (ביום טוב), אני חוזרת ליהנות ממה שמציע לי המקום: שמיכת הטלאים של שדות הבקעה, רוחות ועננים, עשבי תבלין וציפורים".
רבים מזהים אותך כסופרת אבל לא יודעים כי את גם משוררת. האם זנחת את זה לחלוטין לטובת הפרוזה?
"אכן התחלתי את דרכי כמשוררת, התחלתי לכתוב שירים בגיל שמונה, והייתי בטוחה שאכתוב שירים בלבד. ב-1981, אז הייתי עדיין מורה לספרות בתיכון, התחלתי לכתוב משהו בחופשות ורק אחרי שלוש שנים התברר לי שהמשהו צומח להיות רומן, אותו 'מוצרט לא היה יהוד'". בד בבד עם כתיבת הפרוזה הפיוטית של 'מוצרט' הפסקתי לכתוב שירה, כאילו תועלה כל האנרגיה היצירתית שלי לכיוון הרומן.
"יחד עם זאת, געגועי לשירה הולידו שירים וקטעי שירים בספרי 'אדום עתיק', שהענקתי אותם למשוררת, הבדויה, תימורה עשהאל. כמובן ששירים אלו נוצרו בהתאמה לאישיותה ולנסיבות חייה, אבל אני, שכתבתי אותם, בהחלט נהניתי לשוב ולהתחייב לטקסט שירי, דחוס ומדויק".
רותם נחשבת כמי שלוקחת פרקי זמן ארוכים (כמובן הכל יחסי לסופרים אחרים)
בין רומן לרומן. בין "מוצרט" ל"חמסין" לקח לה תשע שנים, בין "חמסין" ל"אדום עתיק" עברו שש שנים. "פרקי הזמן המתמשכים נובעים קודם כל מכך שכתיבת רומן לוקחת שנים", היא מסבירה. "מאז 'חמסין' נסיבות חיי מאפשרות לי להקדיש את עצמי לכתיבה. אני כותבת מדי יום-ביומו, אבל עריכות חוזרות, שלי את עצמי, גורמות לי למחוק, לתקן, לדייק ולשכלל את מה שכתבתי, כך שההתקדמות איטית ביותר. איני מרפה מכתב היד ואיני ממשיכה הלאה, עד שאני בטוחה שכל מילה עומדת במקום הראוי לה, וכל פסיק ממלא את תפקידו במשפט.
"אחרי שאני מסיימת כתיבה בת כמה שנים, אני חשה כמו בריכה שהתרוקנה ממים. איני יכולה להתחיל מיד בכתיבת רומן חדש. אין לי משאבים, אין לי כוחות. אני זקוקה לתקופת התעשתות והתמלאות. בתקופה הזו, הזמן העובר מרחיק אותי מהרומן שהסתיים, ומזמן לי נושאים חדשים ואתגרים חדשים".
אז מה עכשיו?
"איני יודעת לאן פני מועדות עכשיו. כל מה שהצלחתי לעשות מאז יצא 'אדום עתיק' הוא לשכלל מספר התחלות, שכל אחת מהן תסתעף ותוביל לרומן אחר. אפשר להגיד שאני בינתיים על פרשת דרכים".
