שומר המצוות. כל הסטריאוטיפים

אחוז נכבד מהישראלים משייכים את עצמם לפרשת השבוע שעבר 'ואתחנן' ופחות לפרשת השבוע 'עקב'. בפרשת 'ואתחנן' מופיעה הפסקה שהפכה (בהוראת חז"ל) לביטוי הנאצל בותר לאמונתו של היהודי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". היהודי מכריז את הפסוק הזה תוך עצימת עיניו פעמיים בתפילתו פעמיים,בבוקר ובערב. לא בכדי כינו זאת חז"ל "קבלת עול מלכות שמיים". קשה למצוא אדם שיאמר אינני מאמין באלוקים. יש כאלה אך הם זן נדיר ביותר.

מאידך, פרשת השבוע 'עקב' תרמה לסידור התפילה את פרשת 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי' העוסקת לא באמונה כי בהתחייבות לשמור את המצוות. כאן הישראלי מגמגם. המונח 'מסורתי' מבטא את היחס הנפשי העמוק לאמונה, אך את היחס הרופף לשמירת מצוות. לוקחים מהמצות את מה שנתפס כחשוב, מהותי וגם בצורה לא מחייבת כפי שהביטוי 'מצווה' מבטא. נדמה לי שאין עוד ביהדות מונח שעליו יש כל כך הרבה סטריאוטיפים שליליים כמו 'המצווה'. הטור מוקד הפעם להצפה מהירה של הסטריאוטיפים המרכזיים וניסיון להתייחס אליהם:

• המצוות מגבילות את הבחירה החופשית שלי – טעות, המצוות הן חוק אלוקי המחייב אותך בהתנהגות מסוימת . כמו ברמזור אדום, תמיד קיימת הבחירה החופשית לחצות את הצומת באדום.

• 'זה נורא קשה' - עוד טעות. זה קשה כשאתה 'מבחוץ', זה בדרך כלל נעשה אפילו בצורה אוטומאטית כשאתה 'בפנים'. אחד הימים העמוסים הלכתית ביותר בימות השבוע הוא שבת. 'הדתי' פשוט רגיל לנווט את חייו בתוך המציאות ההלכתית. עניין של הרגל. המהווה אולי אפילו בעיה המכונה בספרות היהודית "מצוות אנשים מלומדה" דהיינו: חיים מתוך הרגל ולא מתוך מודעות.

• 'מה זה תורם לחיים הרוחניים שלי, העיקר הוא תחושת הלב?!' – טעות, תחושת הלב אמנם חשובה היא מאד, אבל אנו זקוקים לכלים מעשיים על מנת לעצב את החיים היום יומיים שלנו על פי האמונה, כדי שהיא תתפוס מקום של ממש ביום יום שלנו. למשל התפילה. אם תקשיבו לרדיו, כולם מתפללים. תשמעו שדרן/ית חילוני לעילא מתבטא: "אנחנו מתפללים להצלחת הנבחרת/ לבריאותו/ לשחרורו.....". התפילה הינה דיאלוג עם הנשגב, האינסופי, אלוקים. איך הופכים את הדיאלוג הזה למשהו שחודר לחיים, נותן להם בטחון ומשמעות ביום יום האפור והמייגע? ההלכה המחייבת להתפלל בכל יום מטמיעה זאת לחיינו.

• זה נראה מאד קטנוני, הכניסה של ההלכה לפרטים של האוכל, מה מותר ומה אסור, ובמיוחד החדירה לאינטימיות של הזוג, ובכלל בכל התחומים.... – חשבו על אירוע גדול שאתם מתכננים, נניח חתונה. כמה זמן השקעתם בבחירת צבע המפיות המתאים, איזה שירים ינגנו מתי, מה תלבשו בדיוק נמרץ, כמה אגוזים יהיו בסלט ולדורף...חשבו על תכנון בית, כמה שעות ביליתם בחנויות קרמיקה לבחון את הצבע המתאים שיהיה מתחת לכיור.

מדוע? כי הפרטים הקטנים, ממש כמו בפאזל, יוצרים את האווירה המתאימה. נכון שאפשר היה להסתדר בלי פרט זה או משנהו. פחות סלט או יותר במנה הראשונה לא היו מורגשים על ידי האורחים. אבל סך כל הפרטים הקטנים יוצרים את האווירה המתבקשת. גם כאן, כדי ליצור את האווירה המיוחדת של השבת (או אולי את המרחב המיוחד של השבת) נדרשים המון פרטים קטנים.

• לצערי, אני מכיר שומרי מצוות אדוקים, שהם, איך לומר בעדינות, לא ממש אנשים מוסריים ורוחניים – נכון, אין מאה אחוזי הצלחה. אני מזכיר שיום הכיפורים המתקרב מכוון, בין היתר, לשומרי המצוות על חטאיהם. אמר פעם פרופ' שלום רוזנברג, שלמרבית האבסורד ככל שמוטלים על האדם יותר מצוות גם פוטנציאל החטאים שלו גדול יותר. ואם אדם לא תופס את עצמו כמחויב במצוות פוטנציאל החטאים שלו קטן יותר. אני מזכיר גם שבתי המקדש שאת חורבנם ציינו בתשעה באב, נחרבו בשל חטאיהם של שומרי מצוות. אין תעודות ביטוח.

• ובכל זאת, המצוות סותרות את החופש הפנימי של האדם, מישהו מלמעלה מעצב לי את החיים, אך היכן האינדיבידואל שבי? - אף פעם לא למדתי לנגן על פסנתר. בכל פעם שאני רואה פסנתר פתוח אני ניגש ופורט על הקלידים. אני נגן חופשי, אין לי תווים, אין לי אקורדים, אף אחד לא אומר לי מה לעשות. אבל האמת היא שהנגינה שלי מאד משעממת, אפילו אותי. היא בדרך כלל נגמרת אחרי דקות ספורות. המצוות הן כמו סימפוניה מורכבת מאד. התווים מוכתבים, הכלים המנגנים מוכתבים על ידי האומן. אבל איך ינצח המנצח? איך ינגנו המנגנים? כאן זה אישי לגמרי, זה נתון לפרשנות. חשבו על כמה זרמים הצמיחה היהדות ההלכתית. כאן אבסורד נוסף, ככל שיש כללים רבים יותר, חופש היצירה גדל.

• שומרי המצות נראים לי כמו עדר, חושבים ומתנהגים בצורה דומה, יש כאן שוב איבוד של הפרטיות, והעצמיות לטובת 'חוקי העדר' – שוב טעות, בני האדם כולם חיים בעדר. השאלה היא מי גיבור התרבות של 'העדר' שאתה חי בקרבו. בבדיקה עצמית פשוטה קל לגלות שרובנו מתלבשים, חושבים, מדברים, מבלים כמו ש'העדר האנושי' שאליו אנו משתייכים מתלבש, חושב, אוכל מדבר ומבלה. כשאתה מחוץ לעדר זה הרבה יותר בולט. בדיוק כמו שהחילוני המצוי אומר "כל החרדים נראים אותו דבר" , "כל המתנחלים נראים אותו דבר" תאמינו לי שגם הם חשים באותו דבר "כל השינקינאים נראים אותו דבר" . שאלת החריגה מהעדר, היא שאלה הקשורה באומץ ליבו, יצירתיותו, עצמאותו של כל יחיד ויחיד לא חשוב לאיזו קהילה הוא משתייך.

• יש מן הסתם עוד כמה סטריאוטיפים שלא הזכרנו , נשאיר אותם לטור הבא.....