אהבה עצמית, גרסת האינסטנט
הגרסה הבריטית המהוגנת והקלילה של "בעירום מלא" הפכה בישראל לדכאונית ויבבנית, מעין הכלאה בין "בטיפול" ל"מהפך" שלא משכנעת ששינוי חיצוני יפתור 30 שנות תסכול
כשהייתי ילדה נעצרתי מדי פעם נפעמת מול פרסומת מסוימת בעיתון: על חצי כפולה צויר קומיקס שתיעד יום אחד בחייה של משפחה, שמעוניינת לבנות בית חדש. זה מתחיל בבוקר, כשאבא קומיקס מתקשר לחברה שמתמחית בבניית בתים מקירות גבס. הפועלים יוצאים מיד לדרך, מתחילים להרים קירות קומיקס, בינתיים המשפחה אורזת, ובאותו הערב הבית מוכן ואבא אמא ושני ילדים קומיקס כבר נכנסים לבית החדש שלהם ומתרווחים מול הטלוויזיה במשפחתיות.
מחמאות לא אמינות. קיסוס ופריה (צילום: ערוץ 2)
הפרסומת הזאת נעלמה, לא ראיתי אותה כבר שנים, אבל הקסם עדיין אותו קסם: תתקשר בבוקר, בערב יהיה לך בית חדש. ובאותה מתכונת, תגיעי לתוכנית "בעירום מלא" בבוקר, תוך שבועיים יפתרו כל הפסיכוזות שסחבת איתך משך 30 שנה של תסכול ותיעוב עצמי. אני רוצה, נורא רוצה להאמין לזה, אבל יודעת שבתי גבס חד יומיים וטיפולי אינסטנט נפשיים שייכים לאותה נישת פנטזיה עגומה: אם הם היו עובדים, הם היו שורדים.
אני מכירה את גרסת המקור הבריטית של הפורמט הזה. זה לא מקרה שקוראים לו "איך להיראות טוב בעירום". הבריטים, מהוגנים כדרכם, יודעים מה הם מציעים לאשה שמגיעה אליהם לתוכנית – פתרון שטחי של בעיית הדימוי הגופני שלה, על ידי מייק אובר שמסתכם בביגוד, הלבשה תחתונה, איפור, עיצוב שיער והרבה הרבה חיזוקים. בסופו של התהליך היא תיראה טוב יותר בעירום. שלא תבינו לא נכון – היא גם תאהב את הגוף שלה יותר מפעם, אבל האם זה מייתר התמודדות עם השדים האמיתיים והעמוקים שלה? תשכחו מזה. זה בסך הכל מסמן לה כמה החיים עשויים להיות טובים כשהבנאדם מפסיק להלקות את עצמו.
אבל "בעירום מלא" לא מסתפק בלהיראות טוב. שם רוצים לקצוץ, לסחוט, למעוך ולקרוע לגזרים את הסיפור האנושי שעומד מאחורי דימוי הגוף הזה. לכן פריה, הבחורה הראשונה שקיבלה את השאנסה שלה, אמנם נשארת בתחתונים וחזיה בתחילת התוכנית, אבל זה כלום לעומת החשיפה והערטול הנפשיים שהיא עוברת במהלך הפרק. תוכנית בידור קלילה עם אג'נדה חיובית – אל תשתני, תשתפרי ובמסגרת זה תיחשפי לרעיון שהגוף שלך יפה כמו שהוא – הפכה לגרסה דכאונית, יבבנית משהו, הכלאה בין "בטיפול" ל"מהפך", שמסתיימת אמנם על הספה, אבל בעירום מלא.
לא מספיק להיות גיי. קיסוס והמתפשטות (צילום: ערוץ 2)
אין לי בעיה עם תוכניות ריאליטי. אין לי שום בעיה עם חשיפה נפשית בטלוויזיה. אני מאמינה שהדבר הכי טוב שיכול לקרות למישהו זה שהוא יבין שאין מה להתבייש במצוקות נפשיות. אנחנו בני אדם. רק חבל ש"בעירום מלא" לא ראו את הבנאדם שמולם.
הלבשתם אותה יפה, הפגשתם אותה עם אמא שלה בהפתעה (מה זה, "כוכב נולד"?), הושבתן אותן לשיחה מאולצת, מתוך הנחה שזה לבדו יספיק לכם כדי לקבל את רגע הקודאק הטלוויזיוני שלכם ("עשינו ככה יפה בשביל המצלמות", תיארה את זה פריה בהמשך), אחר כך הודעתם לה בהתרעה של חצי יום שהיא עומדת להופיע בערב, למרות שבעצם ליוויתם אותה לפחות שבועיים. לא יכולתם לתת לה יותר מכמה שעות להתרגל לרעיון? הכוונות טובות, באמת, אבל למה הניתוח חייב להיות כל כך גס?
ומילה על אביעד קיסוס: קיסוס הוא כותב מחונן, קומיקאי מוכשר, שולף מבריק, ואני בטוחה שהוא איש אמיץ שמסוגל להזדהות עם הבנות. אבל הוא לא מראיין אמין, הוא לא נוגע ללב, הוא משדר ריחוק וכאילו נמנע מקשר אישי, ואני לא מאמינה למחמאות שהוא מרעיף על הנשים בתוכנית. גרסת המקור נשענת כמעט כולה על האישיות המלבבת והמוחצנת של המגיש, גוק ואן, שעוטף את הנשים, מפזז סביבן, נוגע בהן בלי הפסקה ויוצר סביבן פסטיבל קטן של הערצה ואמפתיה. עם קיסוס זה לא עובד. כנראה לא מספיק להיות גיי.
בסופו של יום, פריה והתהליך שהיא עוברת אמנם נוגעים ללב – בעיקר מול האופן שבו היא מתמסרת לרצון העז של ההפקה לפתור את הבעיות הנפשיות שלה – אבל התוצאה לא רוקדת על אף חתונה. הדבר הטוב שיצא ממנה הוא שפריה הרוויחה מלתחה טובה (השמלה השחורה מעולה, רק תיפטרי דחוף מהחגורה האיומה שהדביקו לך), חזייה שמחזיקה (מובן שרוב הנשים הן מן הסתם מלאות מהממוצע) ואולי עכשיו, עם סוג התהילה הקצרה שהיא זכתה בו, מישהו ירים את הכפפה ויוציא לה דיסק, כי היא שרה ממש יפה.
קיסוס. משדר ריחוק
צילום: רונן אקרמן
מומלצים
