הבשורה נטולת ברק

אהוד ברק ומפלגת העבודה מתרסקים בסקרים. מול כל היריבים מטעם עצמם, אהוד ברק - הגרסה הישראלית של נפוליאון - זוכה להישגים מביכים שהופכים את מפלגת העבודה בפעם הראשונה בתולדותיה ממפלגת שלטון אפשרית לעוד מפלגה. מעולם בתקופות השפל שלה לא הודחה העבודה ממעמד המפלגה השנייה בגודלה, האלטרנטיבה האפשרית לשלטון, ואילו כעת מצביעים הסקרים על כך שאחרי הבחירות הבאות תתחרה מפלגת העבודה ביחד עם מפלגות כאיחוד הלאומי וש"ס על עוד מקום בקואליציה או באופוזיציה, ללא שום אפשרות ממשית של הנהגה, לא בזו ולא בזו.

הסיבה לכך שמפלגת העבודה נמחצת בסקרים נעוצה בשאיפת מנהיגה למקם את עצמו במרכז-ימין של המפה הפוליטית, מדינית, ביטחונית וחברתית. שאיפה זו מרחיקה את מפלגת העבודה מקהל הבוחרים הטבעי שלה שנמצא בשמאל-מרכז. ציפי לבני מבחינה מדינית, שאול מופז מבחינה ביטחונית ובנימין נתניהו מבחינה כלכלית, נתפשים באופן טבעי הרבה יותר בקרב בוחרי הימין-מרכז ונסיונו של ברק להציג את עצמו כאיש ימין-מרכז המסוגל להתחרות עם כל אחד מהם הוא נלעג.

ברק ביהירותו לא הפנים מעולם כי את בחירות 2001 לראשות הממשלה הוא הפסיד בגלל הגט שנתן לשמאל הציוני בפרט, ולשמאל הישראלי בכלל, למיעוט הערבי, לשוחרי השלום והצדק החברתי, לעבודה המאורגנת ולחסידי הפרדת הדת מהמדינה. באותן בחירות ירד אחוז המשתתפים בבחירות בישראל לראשונה ל-60%. 40% נוספים נשארו בבית. ניתן לומר כי יותר משאריאל שרון ניצח באותה מערכת בחירות, ברק הפסיד אותה, עוד 20% של מצביעים היו משאירים אותו בשלטון. אבל ברק, יהיר כתמיד, בטוח שאנשי השמאל בכיסו, לכן הוא מרשה לעצמו להתחנף לימין ולקרוץ למרכז.

המשך מדיניות הכיבוש, אוזלת היד של כוחות הביטחון מול התפרעותם של מתנחלים והמשך תנופת הבנייה בהתנחלויות החוקיות והלא-חוקיות, בצד דיכויים של כפריים פלסטינים הנאבקים על אדמותיהם, לא יביא לברק ולו קול אחד. ראשי המתנחלים מחייכים לברק היום ויצביעו לימין הקיצוני בבחירות. הצגת המאבק בתקציב המדינה שתסתיים מן הסתם בהגדלה נוספת של תקציב הביטחון המנופח גם כך, בצד פיטורי עובדים מאורגנים, המשך מדיניות האפלייה המתקנת לטובת בעלי ההון ושורה נוספת של סיכולים ממוקדים בתקציבי החינוך, התרבות, הבריאות והרווחה, לא תביא לברק גם היא ולו מצביע אחד.

חסידי המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית יצביעו לימין. אבל ברק ברוח האטימות של מי שלא שכח כלום ולא למד כלום ממשיך למקד את מאמציו בגיוס בוחרים באותם המחנות ששייכים למישהו אחר. בוחרי השמאל-מרכז ישארו בבית, מקצתם יצביעו למרצ, מרביתם ימשיכו לזהות במנהיגותו של ברק את חוסר היכולת לכבוש את השלטון ולהשפיע על המציאות ויעדרו גם הפעם מהקלפי.

גם אפרוריותם של שריה אינה מיטיבה עם מפלגת העבודה, לו היו שרי העבודה מקימים מפלגה עצמאית היו נעלמים מחיי הציבור בישראל שבע דמויות חסרות משיכה אלקטורלית ותו לא.

במקביל לסקרים הלא מחמיאים, נשמעו לחישות ראשונות בדבר האפשרות של החלפת המנהיג, אלא שמפלגת העבודה אינה חסרה דווקא מנהיג. למפלגה חסרה היום דרך ברורה שתבדיל אותה מדינית, ביטחונית וכלכלית-חברתית מהמרכז-ימין והימין. ללא הפרדה זו, הבחירות הבאות יהיו כאשר יהיו, לא יביאו את מפלגת העבודה לשלטון ואולי לראשונה בתולדותיה אף לא לעמדת מפלגת האופוזיציה הראשית.

אנשי השמאל, מחנה השלום והמחנה החברתי, ההתיישבות העובדת, האיגודים המקצועיים, ארגוני המורים והגימלאים, סטודנטים, חקלאים, עניים, מיעוטים, צעירים, זקנים, אימהות חד-הוריות, חולים ונכים, מחפשים בשורה סוציאל-דמוקרטית. בדיבורים על ניסיון ביטחוני מפי פוליטיקאי כושל הם לא ימצאו בשורה. ללא שינוי מהותי בדרכה, מפלגת העבודה תזכה להתעלמותם, אם בהצבעה למפלגות אחרות ואם בהעדרות נוספת של מחנה בוחריה הפוטנציאלים מהקלפי.