כל רגש הוא דרמה
באלבום הבכורה המלוטש של דנה לפידות, האנרגיה הופכת לצעקנות. תימורה לסינגר חושבת שהאתגר של הזמרת הוא להגיע דווקא לקהל שמעדיף להאזין כשמדברים אליו בשקט
רגע אחד היא לא היתה כאן ובמשנהו כבשה את צמרות המצעדים, עם רוח גבית של קידום מסיבי. דנה לפידות רק הכניסה לרדיו את הסינגלים "מוניות" ו"משוגעת", ומיד הם שודרגו ללהיטים. "דנה לפידות" - אלבום הבכורה שלה, לא נשמע כמו אלבום ראשון, אלא מותיר באזניים נוכחות מלאת ביטחון עם מגע מקצועני מלוטש.
המפיק והמעבד משה דעבול (שהפיק באחרונה גם את לאה שבת ואת אורנה דץ), יצר אלבום גדוש בצלילי פופ סול. המטרה - שהושגה – היא להכניס לתודעה את לפידות כדיווה, שמצד אחד "גדולה מהחיים" בשואו הדרמטי שלה, ומצד שני נגישה בפשטות ובעממיות של חייה, כפי שהם מתועדים בשירים.
לפידות. כשהקול שלה מתעדן, הוא הופך למעדן (צילום: גיא כושי, יריב פיין)
אל לפידות חוברים כלי קשת וגם תכנותים - שחקני החיזוק הקבועים בהפקות עשירות כאלה. עליהם אמונה נבחרת נגנים משופשפת, הכוללת את ניר מנצור בתופים וערן מיטלמן מקלידים, אנשי להקת הליווי של "כוכב נולד" (וכמובן, "איזבו" ו"היהודים", בהתאמה).
יש בלפידות הרבה אנרגיות והתלהבות, אותן היא מחצינה במלואן. ההפקה לא ממתנת אותה, אלא מלבה את האש, מה שמוציא אותה החוצה באופן צעקני. הגודש הזה עטוף בצלילים נוצצים, כיאה לנוסחת להיטים יעילה.
האלבום כולל שירים מקפיצים כמו "מוניות" ובלדות פופ כמו "הפוכים", "מוצ"ש", "רוחות של קיץ" ו"ברגע". הבלדות מתחילות בשקט, שקשה להאמין לו, משום שברור שהוא מניפולציה עיבודית לבניית המתח, שיתפרק לבסוף, בצרחה כמובן. ונשאלת השאלה, למה בעצם במציאות הזו כל רגש הוא דרמה ולמה כל דרמה היא צעקה?
מבט לאחור
אבל יש צד נוסף לתמונה: לפידות היא יוצרת, כלומר כותבת את הטקסטים (יחד עם שותפתה לכתיבה, חנה לפידות, אמא שלה) ומלחינה. איכות הכתיבה סבירה, אך על הקלישאות מחפים משפטים מוצלחים כמו "מנגן חיים ופוחד סתם לחיות" ("בובת קברט"), "ירח מתחנף" ("מילים קטנות") ובעיקר "העוצמה פוחדת מעצמה" ("משוגעת").מתברר שגם בלי איפור יש ללפידות קול נעים – חם ושופע, ודווקא כשהוא מתעדן הוא הופך למעדן. למשל בשיר "בובת קברט", שהצרחה שבו מתונה יחסית, "מילים קטנות" שנפתח בגיטרה אקוסטית סימפטית (ארז יולביץ) ו"ברגע" הנחמד (מילים ולחן: דורון בראון).
בלהיט המוצדק "משוגעת" לפיד שרה "משוגעת אני, חוצה את הגבולות". אבל מה בדיוק משוגע בה? והאם היא באמת חוצה את הגבולות? התשובה שלילית. לפידות אפילו לא מתקרבת אליהם. היא מתמקמת עמוק באמצע, במקום שבו הטעם רחב ושטוח להכיל את ההמונים. ואכן, אלה שמזהים זעקה רק כאשר היא נשמעת כמו אזעקה יתענגו מהשירים. את האחרים היא מחמיצה, אלה שכאשר צורחים להם - מפסיקים להקשיב.
האתגר של לפידות הוא להגיע גם אל הקהל שמאזין בעיקר כשמדברים אליו בשקט. משיריה ניכר שיש לה מה לומר, אבל לפעמים מרוב הדגשות קשה לשמוע את המילים ומרוב רצון להכרה מיטשטשת המקוריות.
לפני שלפידות ממשיכה קדימה, מומלץ שתביט לאחור, אל העיר שממנה הגיעה – באר שבע. הסצינה המוזיקלית הרוחשת שם, הפורצת צפונה, יכולה לספק לה השראה ותזכורת לכך שלא מוכרחים להתיישר אל נוסחאות מוכרות. אפשר גם לדבר בקולות חדשים, וכל עוד הם מחברים כישרון עם אמת, יקשיבו להם בסופו של דבר.
המטרה: להפוך לדיווה. עטיפת האלבום
צילום: גיא כושי, יריב פיין
מומלצים
