מה מעצבן אותנו בטיסות?

אם בשבוע שעבר התלוננו על חדרי המלון והצימרים שמעצבנים אותנו, השבוע נתמקד בפן אחר של החופשה הישראלית - הדבר הזה שעומד בדרכנו כשאנחנו רוצים להגיע לחו"ל. נו, אתם יודעים, הטיסה.

כמעט כולכם הייתם בחו"ל בחודשים האחרונים - ואלה מביניכם שלא, בטח יעלו על מטוס בחגים הקרבים עלינו לטובה. יש כאלה שעבורם הטיסה היא חלק בלתי נפרד מההנאה שבטיול, ולעומתם כאלה שהיו מעדיפים לעשות את הדרך בהליכה ורק לא לעבור בכיס אוויר. אבל כולם יודעים שיש דברים שנראים לנו נורמליים רק בסיטואציה הזאת - כמו למשל העובדה שהאישה שמחלקת לנו כרגע קפה אמורה גם להציל את חיינו במידה ויקרה משהו.

אל דאגה, אתם שם בחברות התעופה, אנחנו לא מפקפקים בכך שהצוות שלכם בנוי מאנשים ללא חת - בין אם אלה הטייסים שמופקדים על ההגה או הדיילים והדיילות שמופקדים על המקרר - אבל בכל זאת אנחנו מרגישים שמגיע לנו משהו בתמורה לכך שהואלנו בטובנו לעלות על היצור המתכתי המעופף שלכם שמוריד אותנו כעבור כמה שעות במקום אחר לגמרי.

אז אל תיקחו את זה קשה, אבל זאת הזדמנות מצוינת לקטר על הדברים שמרגיזים אותנו מהרגע שעברנו בשרוול הפלסטיק הגדול ועד הרגע שהדלקנו את הסיגריה הראשונה אחרי הנחיתה.

מושב שיתופי

לא משנה מה הבחירה המועדפת עליך - חלון או מעבר, ב-99 אחוז מהמקרים תספר לנו דיילת הקרקע בחיוך שנשאר רק אמצע. גם אם אתה הראשון בתור. אבל זה לא נגמר בזה, כי אם התגשמה משאלתך והצלחת להזמין כיסא ליד החלון, הרי שתמיד תקבל דווקא את המושב שבין שני חלונות או את החלון שמעל לכנף. ואם קיבלת מעבר, זה תמיד ייגמר בזה שהעגלה של הדיילים תשאיר לך מתנה קטנה בברך בכל סיבוב.

וגם: איך זה שתמיד הנוסע שלפנינו בתור משודרג לביזנס, סתם כך בלי סיבה, אבל לנו זה מעולם לא קרה?

אח, איזה נוף (צילום: גלית קוסובסקי)

מי שעומד מאחורי (ומלפני ומצדדי)

ככל שמהנדסי המטוסים דוחסים יותר ויותר מושבים לאותו מרחב, כך הולכת ומתהדקת החברוּת הכפויה והלא רצויה שלך עם היושבים מצדדיך, מלפניך ומאחוריך. והנה לפניכם כמה חוקי בסיס: 

1. זה שלפניך תמיד ישעין את המושב שלו כך שמגשית הפלסטיק תיתקע לך בצלעות.
2. זה שלידך תמיד יהיה בעל משקל עודף.
3. ואם הוא רזה אז הוא יירדם לך על הכתף.
4. זה שיושב ליד המעבר וחוסם את דרכך אל השירותים תמיד יעשה את עצמו נרדם כך שלא יהיה לך נעים להפריע לו ותתאפק כל הטיסה.
5. זה שמאחוריך יהיה חייב להתרווח ככה שהרגליים שלו ממש ייגעו בשלך. או לחילופין ינענע את המושב כאילו היה תרנגול כפרות.
6. לעולם, אבל לעולם, לא יתיישב לידך מישהו צעיר או נאה או סתם נחמד. הו, לא. הנשים היפות והטיפוסים החביבים תמיד יישבו במושב האלכסוני, כך שתוכל לראות, אבל לא לגעת.
   

וגם: פלא שמתחילים לגבות כסף על מושב ביציאת החירום?

הכרית של השכן

אחד הדברים האלמנטריים שאנחנו עדיין מצפים לקבל במטוס הוא שמיכה וכרית. איכשהו, תמיד המושב שלנו יהיה ריק, ואילו על המושב הסמוך ינוחו בציפייה שמיכה וכרית וימתינו למישהו אחר. כשנבקש מהדיילת, התגובה תמיד תהיה מבט מאשים (האמת? בצדק. למה אנחנו כל פעם שוכחים שהטמפרטורה במטוס מקפיאה לנו את הרגליים?) - שלא לדבר על תשובות כמו "קודם נותנים לילדים", שתמיד משאירות אותנו מבוישים.

וגם: אם אתם לא נותנים לנו עיתונים, אלא רק למחלקת עסקים, למה אתם שמים אותם בכוונה בכניסה למטוס - כדי שכולם יבקשו אבל תגידו "לא"? 

מצטופפים במחלקת תיירים, חולמים על ביזנס

אכלו לי, שתו לי

אנחנו מבינים את סידורי הביטחון שבגללם אתם מחרימים לנו את בקבוקי המים בשדה התעופה, אבל בחייכם, אי פעם ראיתם במקום אחר חוץ מבמטוס כוסות פלסטיק כל כך קטנות? עד שכבר טרחנו והשגנו דיילת שתביא כוס מים, היא תמיד נגמרת בשלוק אחד ומשאירה בעיקר חשק לעוד. עכשיו ברור שלא נעים להטריד אותה שוב, אז נשארים צמאים. אגב, מה הקטע של כוסית המים עם המכסה הצמוד שאתם מחלקים עם הארוחה?

וגם: חובבי הטיפה המרה יספרו לכם שתמיד מגיעה הנקודה שבה הדיילת לא מוכנה לספק עוד משקאות אלכוהוליים בתואנה ש"שתית מספיק". אמירה שהתשובה המתבקשת עליה היא: "גברת, אני יודע טוב מאוד מתי שתיתי מספיק, וכל עוד אני ער ויכול לבקש עוד שתייה זה אומר שלא שתיתי מספיק".

צפיפות אוכלוסין

השולחן המתקפל הקטן שלפנינו מתאים בדיוק למגשית של הארוחה, אבל רק כשהיא ארוזה ומסודרת. באמת, פרס נובל מגיע למי שהצליח להכניס כל כך הרבה עטיפות ואריזות לקופסת פלסטיק כל כך קטנה. אם מישהו ייחשב את זה, בטוח שיגלו שכמות הניילון והפלסטיק באריזת הארוחה משתווה לכמות המזון שבה. אבל כשמנסים לפתוח את כל אריזות הניילון והפלסטיק וגם לנסות לאכול, אין סיכוי שנצליח לאזן את כל הכבודה על המגש שמולנו בלי להפיל משהו. מצד שני, המגש מספיק גדול כדי לחסום כי אפשרות להתכופף ולהרים את המזלג או הכפית שעשו את דרכם אל הרצפה.

וגם: המון תודה על השקע בשולחן שמתאים לכוס. בלעדיו באמת שהיינו אובדי עצות.

הנוסע צועד על קיבתו

כל הקונספט של טיסה באוויר והשילוב שלו עם אוכל כנראה לא נועד להצליח - ותוכיח את זה העובדה הפשוטה שכל אדם שאוכל את הארוחה שמוגשת במטוס בחיים לא היה מוכן לאכול את זה על הקרקע. וזה עוד בלי להוסיף את כל עניין השעות המבלבל לא רק את המוח, אלא גם את הבטן. רק כשאתה במטוס זה הגיוני לחלוטין לאכול ארוחת בוקר כשבשעון שלך כתוב שהשעה עשר בערב. ואגב, ברור לחלוטין שחוקי מרפי תקפים גם באוויר. אחרת איך תסבירו את זה שתמיד המנה שרצית נגמרה, ואתה נאלץ להיתקע עם המנה שנשארה (ויש כמובן סיבה לכך שזו המנה שנשארה)?

וגם: עם כל הכבוד, אנחנו לא אוהבים את זה שמנצלים את טרנד הבריאות והשמירה על המשקל והופכים את ארוחת הבוקר לסנדוויץ' רעוע בתואנה שזה יותר טוב בשבילנו. אם היינו רוצים לאכול משהו קל ובריא היינו מביאים אוכל מהבית.

מצטערת, העוף בדיוק נגמר (צילום: mct)

מנהגים מגונים

לא פעם ולא פעמיים שמנו לב שהשלט שקורא לנוסעים להישאר בכסאותיהם ולחגור את חגורות הבטיחות נשאר דולק במשך רוב הטיסה. גם אם בחוץ רגוע לחלוטין ולא נתקלנו באף כיס אוויר. אנחנו חס וחלילה לא טוענים לקונספירציה, אבל האם ייתכן כי זה פשוט רצונן של הדיילות שהנוסעים לא יסתובבו להן במטוס?

וגם: אנחנו אוהבים את טיסות הלילה שלנו חשוכות וחרישיות. המנהג להדליק את האורות בבת אחת, כחצי שעה לפני הנחיתה, ולעבור חלון-חלון ולפתוח אותם בתנועות נמרצות מזכיר בעיקר את ההשכמות מימי הטירונות.
 

איזה בידור!

קודם כל יש את סוגיית המסך המרכזי אל מול המסכים האישיים - מה שיוצר מתח רב בכניסה למטוס, בניסיון לנחש מהיכן תצוץ הטלוויזיה. אם זה מסך מרכזי, אז תמיד זה יהיה סרט שכבר ראיתם, או שלא תראו כלום אלא אם כן תעמדו בעמידת לוטוס, או שהסאונד לא יעבוד או שברגע הכי מותח תעבור העגלה של הדיוטי פרי. ואם מדובר במסכים אישיים, אז אנחת הרווחה תמיד מתחלפת באכזבה כשמגלים שכל מה שהולכים להקרין לכם זה את המטוס הקטן מתקדם על פני מפה וירטואלית? וזה אפילו לא מדויק מספיק כדי לדעת איפה אנחנו!

וגם: שילמנו מאות דולרים לכרטיס. אתם באמת צריכים עוד כמה שקלים על האוזניות?!  

תנו פעם אחת לראות את הסרט עד הסוף (צילום: רויטרס)

בדיוטי כבר היינו

אתם מחרימים לנו בבידוק את הפינצטה שהשתרבבה בטעות לתיק היד, אבל שעה אחרי זה הדיילים עוברים עם עגלה ומציעים לקנות אולר שווייצרי או בקבוקי זכוכית שעלולים להיות כלי נשק הרבה יותר יעיל מבקבוקון שמפו שהעז להיות יותר בנפח של מ-50 מ"ל. אגב, אתם מנסים למכור לנו מוצרים שאין לנו שום עניין בהם. אז במקום לבזבז זמן בלעבור עם העגלה, היינו מעריכים הרבה יותר אם הייתם עוברים ומציעים לנו איזה משהו חם לשתות. אחרי הכל, זה לא שאת הטיסה מממנת האישה לידנו שקונה עכשיו את הבושם.

יודעים בדיוק על מה אנחנו מדברים? רוצים להוסיף? טקבקו לנו את הקיטורים שלכם