בה"ד 1 חוגג 40: "הגזלן נעלם מהבסיס"
לכבוד יום ההולדת של בסיס ההדרכה המיתולוגי, כינסנו שני דורות של קצינים בצה"ל - אנדריי פסטרנק, אחד החניכים הראשונים בבה"ד 1 ובנו אורן, שמשמש כיום כמפקד בבסיס. "עבדנו קשה, אבל לא הייתה אופנה להתלונן כל הזמן ולצאת כל שבועיים", מספר האב
"הגעתי לבסיס ההדרכה החדש ב-68", מספר אנדריי. "הייתי אז עולה חדש, בסך הכל פחות משלוש שנים בארץ והעברית הייתה קשה, אבל ידעתי להסתער, לירות טוב עם הנשק ולהנהיג אנשים, אז הסתדרתי. פעם לא היו צריכים לכתוב חיבורים כמו היום", אמר.
הרמטכ"ל משה לוי יורד לשטח, לפגוש את הצוערים (באדיבות אתר בה"ד 1)
"היינו מחזור גדול, 150-200 חיילים שסיימו קורס קצינים וקיבלו סיכת מ"מ. המפקד היה אז ישראל גרניט - דמות מאוד מרשימה שראינו לעתים רחוקות מאוד: פעם אחת כשהתחלנו את הקורס, פעם באמצע ובטקס הסיום", הוא מסביר.
לדברי פסטרנק האב, הבסיס לא השתנה הרבה מאז, אלא בעיקר התפיסה. "מאז ועד היום אני יכול לומר שהמקום נשאר בסך הכל אותו דבר. מדיי פעם, כשהגעתי לטקסי הסיום של הבנים שלי, ראיתי ששיפצו קצת, אבל אפילו טאיטו (הרס"ר המיתולוג - י.ל) עדיין שם", הוא מספר.
בסופו של דבר מאמין האב, כי בתקופתו הכל היה קשה יותר. "גיליתי שהמרתפים ששימשו אותנו ללינה הפכו למחסני ציוד. היום החיילים ישנים קצת יותר טוב במגורים מסודרים ומיטות - אנחנו הסתפקנו בשקי שינה. לנו לא היה די אוכל וגם הוא היה מזעזע והיינו רעבים רוב הזמן. היום, כך אני מבין, אפילו הגזלן נעלם מהנוף של הבסיס".
בוחנים את המסדר
גם בתחום הכושר התרחשו לדברי האב, לא מעט שינויים. "בזמננו עשינו הרבה יותר אימוני שדה ויצאנו מהבסיס. לא היו מחשבים ואינטרנט. עבדנו קשה, אבל לא הייתה אופנה להתלונן כל הזמן ולצאת כל שבועיים. יצאתי פעמיים בשלושה חודשים וחצי, ולא באו הורים לבקר עם המכוניות היפות שלהם".
אורן כבר שמע מאביו סיפורים רבים על איך היה אז. "כשסיפרתי לאבא שהיום חיילים מתלוננים על התנאים בבה"ד 1 הוא אמר שהיום זה מלון לעומת אז", מספר הבן, "לי היה ברור וגם לאבא, שאצא לקורס קצינים. אני בן למשפחה של קצינים. ראיתי את אחים שלי על רחבת המסדרים וחייתי על הסיפורים של אבא ממלחמות ששת הימים ושלום הגליל".
אותו המגרש ורק המסדר התחלף (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
למרות המסירות של אורן, אביו חש בשינוי בגישתם של החיילים. "היום זה צבא אמריקני מבחינת תנאים. אז לא היו תקציבים אבל הייתה רוח צוות, רוח קרב ופטריוטיות שחסרה בקצינים היום. פחות חשבנו על עצמנו ורק על איך לתת. היום חושבים בעיקר איך ומה מקבלים", הוא מלין.
"היינו עושים ריצה של כ-15 ק"מ עד שפת המצוק עם נעליים צבאיות. זה היה חישול לא נורמאלי. היום הם מסתפקים ב-2-3 קילומטר פעם בשבוע. גם טלפונים הם עושים מהסלולארי ואנחנו היינו צריכים לחכות בתור למצ"א (מרכזיה צבאית אזורית - י.ל.)".
אחד הדברים המהותיים שהשתנו מאז שדרך אנדריי, בבה"ד כחניך, הוא שילובן של חניכות בקורס. "החוויה הכי גדולה שלנו בקורס הייתה לבקר את הבנות בבסיס סמוך. כשאתה לא בבית יותר מחודש, רק לעבור לידן הייתה חוויה. הן היו לנו ממש חייזריות", הוא מספר.
אנדריי מודה, כי "לא בטוח שהייתי מתקבל היום לבה"ד 1. מבדקי הקצונה שלי כבר אז הראו שבספק אם אני יכול להיות קצין, בגלל העברית, אבל בסוף כנראה שהוכחתי את עצמי. השתחררתי כרב סרן בתפקיד קצין שליטה של אגד ארטילרי".
בניגוד לאב, הבן אורן, בחר להתגייס לשריון. לאחר ששירת בחטיבה 188 (חטיבת ברק) יצא לקורס קצינים והמשיך כמפקד צוות בבסיס שהכשיר אותו כקצין.
אורן ואנדריי מספרים כי השינוי המהותי בבסיס התרחש דווקא בתחום הקיצורים: "לפני 40 שנה לא היו מפק"צים (מפקדי צוות) אלא מד"ח (מדריכי כיתה) והיו גם ממ"חים (מדריכי מחלקות) שלא קיימים היום. גם התפקידים של הצוערים היו קצת שונים", הם מסבירים.
לפנייה לכתב/ת 
