סוף ראוי למהפכה חוקתית שלא היתה
בצעד אמיץ ביצע שר המשפטים תיקון היסטורי שכל ראשי המדינה ייחלו לו, באשר למהפכת חוקי היסוד שקמה על יוצריה
באיחור רב החליטה הממשלה לפעול סוף סוף לביטול "המהפכה החוקתית" של השופט אהרון ברק, ולהשבת רסן ההכרעות הלאומי בנושאים אידיאולוגיים ופוליטיים מבית המשפט העליון לכנסת, כמקובל בכל מדינות העולם.
בצעד אמיץ והיסטורי הצליח השר פרידמן להעביר בממשלה את הצעתו לתיקון חוקי היסוד, ולפיו רק הרכב מיוחד של בית המשפט העליון יוכל לפסול חוקי כנסת, וגם אז תוכל הכנסת לאזן ביטול זה בהצבעה חוזרת ברוב מיוחד (override).
מאז נחקק חוק כבוד האדם וחירותו במחטף בשנת 1992, בהשתתפות מיעוט מחברי הבית (30 בעד מול 20 נגד, בעוד ח"כ מיקי איתן זועק זעקות שבר כי הכנסת מאבדת עצמה לדעת ומוצא מן המליאה) ניחתה עלינו "המהפכה החוקתית".
בעקבותיה החליט בית המשפט העליון, בין השאר בפס"ד המזרחי, כי הוא מוסמך לבטל חוקי כנסת, וכי מדינת ישראל הפכה למדינה יהודית ודמוקרטית – בניגוד להגדרה המופיעה במגילת העצמאות: מדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי. הוא מצא עצמו חודר לתחומים האידיאולוגיים והפוליטיים תוך שהוא משמש ראש חץ להחדרת ערכי המיעוט ה"ליברלי" וה"מתקדם" במדינה.
"המהפכה החוקתית" לא באה לידי ביטוי בביטול חוקים רבים, אלא בעיקר באמירות אידיאולוגיות ופוליטיות שאין להן אח ורע. כך מצאנו עצמנו למדים כי "הציונות ומוסדותיה סיימו את תפקידם" – בפס"ד קעדאן, אותו כינה הנשיא בדימוס לנדוי "פס"ד פוסט ציוני". כך קבע הרוב בפס"ד בנושא ההתנתקות כי היא "עולה בקנה אחד עם ערכי ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כך ביקשו למעשה רוב שופטי ההרכב לבטל הגבלות על תושבי השטחים לפי חוק האזרחות, בשעה שכל ממשלות ישראל התנגדו בעבר לזכות השיבה, ועוד כהנה וכהנה.
קולות אזהרה וביקורת שנשמעו מפי רבים כנגד "המהפכה החוקתית", ביניהם הנשיא לנדוי, המשנה לנשיא אלון, פרופ' גביזון, פרופ' אבינרי, ראש הלשכה דרור חוטר-ישי ורבים אחרים, הושתקו בדרך זו או אחרת מפני "גלי הקידמה".
המלל הליברלי לו זכינו מאז, האיץ תהליכים שליליים בחברה הישראלית של ניפוץ המיתוסים עליהם הוקמה המדינה והתרכזות בפרט, בזכויותיו, בגחמותיו, במשפטיזציה עד כדי נרקיסיזם.
אך "המהפכה החוקתית" לא התרחשה כלל. איש למעט קבוצת מיעוט בעם, לא התכוון להעביר את ההכרעות האידיאולוגיות והפוליטיות מהכנסת לעליון. שורשיה נטועים באליטה המשפטית הקטנה, אשר עברה טראומה קשה בעקבות "התרגיל המסריח" של שנת 1990, שחולל משבר קונסטיטוציוני חמור. במהלכו התברר כי ההכרעה הפוליטית בישראל מצויה בידי המפלגות החרדיות, האשכנזיות והספרדיות, שמצאו עצמן כלשון מאזניים במשבר החמור.
מספר "מהנדסי משפט" מהאליטה המשפטית מצאו בעקבות זאת שני פתרונות "אלכימיים": האחד – שינוי שיטת הבחירות לבחירה ישירה של ראש ממשלה, על מנת להקטין את כוחם של הדתיים. כך "הצליחו" לרסק את המערכת הפוליטית שלא התאוששה ממנו עד היום, והביאו את ש"ס ל-17 מנדטים. הפתרון השני היה "הצלת" המדינה מידי "העם הנבער מדעת", באמצעות העברת ההכרעות האידיאולוגיות מהכנסת לעליון, באמצעות חוק כבוד האדם וחירותו. גם כאן הושגה "הצלחה מסחררת" – ירידת האמון בבית המשפט מ-80% ל-27%, וחמור מכך - ריסוק הקונצנזוס המינימלי בקרב הציבור היהודי שהושג בעמל רב במגילת העצמאות, עליה חתמו בשעתו כל חלקי העם – ימין, שמאל, חילונים, דתיים, ציונים, אנטי ציונים, חרדים, קומוניסטים ועוד. את התוצאה הסופית לריסוק הקולקטיב המשותף ראינו בדו"ח ועדת וינוגרד.
עתה, לאחר שבוטלה שיטת הבחירות ה"אלכימאית" והגלגל הוחזר לאחור, הגיעו ראשי המדינה להבנה כי אין מנוס מהחזרת הגלגל לאחור גם בנושא "המהפכה החוקתית". לשרי מפלגת העבודה המצקצקים בלשונם מן הראוי להזכיר כי גדולי המתנגדים לדרכו האידיאולוגית ולאקטיביזם השיפוטי של הנשיא ברק היו דווקא יצחק רבין המנוח והנשיא המנוח חיים הרצוג (שעוד בשנת 90 ביקר בנחרצות את בג"ץ המסכות במלחמת המפרץ הראשונה).
השר פרידמן בכישרון ובאומץ לב, מוצא עצמו מבצע את התיקון ההיסטורי שכל ראשי המדינה ייחלו לו בעשור האחרון, אולם מרביתם לא העזו למרבה הצער להביע באופן פומבי את השקפותיהם הכנות באשר למהפכה שלא הייתה, בין אם מפחד התקשורת ובין מחששות אחרים.
יראון פסטינגר, חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.
לפנייה לכתב/ת 
