"שתיתי והרגתי. עכשיו צריך לחיות עם זה"

"שלום, קוראים לי ג', ואני הרגתי בן אדם.

אני בן 54, מתגורר באזור השרון ואב לארבעה, שהקטנה בהם בת שלוש וחצי. אני קצין צה"ל במילואים, לחמתי ביום כיפור ובשלום הגליל, ואיבדתי חברי ילדות. עבדתי קשה לפרנסתי, התנדבתי בזמני הפנוי, היו לי בית, משפחה וחיים נורמליים - עד התאונה. עכשיו אני אסיר משוחרר - דרסתי אדם למוות, אחרי שנהגתי תחת השפעת אלכוהול. לקחתי חיים של בן אדם, ועכשיו אני צריך לחיות עם זה.

רציתי לספר הכל, הייתי מוכן להיחשף בשמי ובתמונתי. שכולם יידעו, לא אכפת לי. זה חלק גדול מהחיים שלי, וזה לא הולך להשתנות כל עוד אני חי.

 אבל בני משפחתי חששו. אני מבין אותם. גם עליהם עברה תקופה קשה מאוד והם מתמודדים עם האסון הזה בדיוק כמוני. הדבר האחרון שהם רוצים, זה לחזור ולעסוק בזה. אבל אני לא יכול שלא - זה קם איתי בבוקר, נמצא איתי ביום, הולך לישון איתי בלילה. השתחררתי מהכלא - אבל לעולם לא אהיה חופשי.

כולם אומרים 'לי זה לא יקרה', עד שזה קורה להם. אם לא היום, מחר. אם לא החודש, בחודש הבא. אבל אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אני, שנפגעתי בעצמי בתאונת דרכים, שהייתי שוטר מתנדב במשטרת התנועה והורדתי נהגים שיכורים מהכביש, עליתי על הכביש אחרי שלוש כוסות - ופתאום תאונה, ויש נפגעים, והתמונות אותן תמונות, והקולות אותן קולות, רק שפתאום אני בצד השני. אני הנהג הפוגע.

ערב ראש השנה: התאונה

"זה קרה ב-15 בספטמבר 2004, ערב ראש השנה, שבועיים לפני יום הולדתי ה-50. עליתי לכביש בשעת צהריים, בדרכי לקיבוץ שפיים לאסוף זוג חברים שאינם בקו הבריאות, אותם אני ומשפחתי נוהגים לארח מדי שנה. בדרך החוצה קיבלתי שיחת טלפון מקרובי משפחה ביישוב סמוך. 'קפוץ לפה, נרים כוסית לשנה החדשה. יש ויסקי משובח'. יצר הרע הכניע אותי. נסעתי.

"מה עשיתי? למה לי זה קורה?". ג' (צילום: עידו ארז)

ישבנו בחצר, הרמנו לחיים ויסקי טוב שלוש פעמים, אכלנו דברים טובים. חלפו שעתיים, ושוב צלצל הטלפון, הפעם אלה היו הזוג מהקיבוץ. 'איפה אתה?', הם שאלו. התנצלתי, לקחתי את המפתחות, נפרדתי לשלום ויצאתי לדרכי. לא נסעתי מהר, לא הרגשתי שיכור, לא דמיינתי לעצמי שבעוד כמה דקות ישתנו חיי מהקצה אל הקצה, ושום דבר לא יחזור להיות מה שהיה. הגלגל מסתובב רק קדימה.

זה קרה באחד הסיבובים המסוכנים באזור. היום יש שם שלט אזהרה - 'זהירות סיבוב מסוכן. בכביש זה נהרגו שני בני אדם'. נהגתי ברכב וולבו S90, כלי מאסיבי וכבד. ופתאום, בהפתעה גמורה מבחינתי, נהג מכונית שנסע בנתיב הנגדי פנה שמאלה וחצה את הנתיב שלי בדרכו לחניון הנמצא בצד הדרך.

התגובה שלי היתה אוטומטית. בלמתי בחוזקה, שברתי מהר ימינה והתנגשתי במעקה הביטחון. הרכב הסתחרר סביב עצמו שמונה פעמים, עבר לנתיב הנגדי, ואז - חבטה גדולה - ודממה.

חולפות מספר שניות והקולות חוזרים אליי. אני מרים את הראש ורואה מסביב התקהלות, ואנשים המבקשים לברר מה מצבי. הזכוכית הקדמית נסדקה לרסיסים, אך לא התנפצה. לא ראיתי כלום. בדקתי שאני בסדר ויצאתי מהמכונית. 'מישהו נפגע?', שאלתי, והמתקהלים השיבו בשלילה. 'אלוהים, הכל בסדר', אני חושב לעצמי, אבל פתאום אני שומע קול של ילדה, נאנחת מכאבים.

אני מביט לצדדים ורואה אותה, ולידה אדם מבוגר מוטל על האדמה. אין דם, אבל הוא לא זז. הכל קורה מהר. צוותי מד"א מנסים לבצע החייאה בפצוע, ואני נבדק בעצמי. אחד הפראמדיקים לוקח ממני בדיקת דם - ואני, שמכיר את הנהלים, מבין הכל. יודע בדיוק מה קורה ואיך זה ייגמר. ראיתי בחיי פעמים רבות תאונות שהסתיימו כך, ופתאום אני מעורב בתאונה שכזו. ברקע אני מבחין בחובשים מכסים את גופתו של המבוגר. איך זה קורה לי?

באותו הרגע, מיד לאחר שגרמת לתאונה קטלנית, אתה לא חושב. הרבה דברים מתרוצצים בראש. תחושה נוראית עולה בך, אינספור אסוציאציות ותמונות חולפות. מה עשיתי? למה לי זה קורה? איך הגעתי לכאן?

העונש - ארבע שנים

"בשנת 97' הייתי מעורב בתאונת דרכים. משאית בטון הידרדרה עליי, ומחצה אותי. נפגעתי באורח בינוני בכל חלקי גופי, אושפזתי בבית חולים, נותחתי פעמיים ונקבעו לי אחוזי נכות. אחרי התאונה רציתי לתרום מזמני הפנוי, וחשבתי שאין מתאים יותר מלהתנדב במשטרת התנועה. במשך שבע שנים הייתי מתנדב ובהמשך מדריך. חשבתי שזו שליחות.

עכשיו, עם הפינוי לבית החולים, הדברים חולפים בזכרוני. עכשיו אני הדורס, ולא הנדרס. אני האחראי לתאונה. אני משוחרר לביתי לאחר הבדיקות, ובהמשך מזומן לחקירה במשטרה ומשוחרר בערבות. רמת האלכוהול שנמצאה לי בדם, ברגע התאונה, היתה 0.129. רמה הנחשבת למסוכנת בנהיגה. אני הולך להישפט, עורך הדין שלי אומר שאורשע בגרימת מוות ברשלנות.

אבל השופט חשב אחרת. למרות שכינה אותי 'מלח הארץ', למרות שהודיתי מהרגע הראשון באשמה ותבעתי לקבל את העונש המגיע לי, בחר השופט להרשיע אותי בהריגה. 'למען יראו וייראו'. הוא גזר עליי ארבע שנות מאסר בפועל, שנה על תנאי ושלילה ל-15 שנים. להיות מורשע בהריגה זה כתם לכל החיים, אבל אני מקבל את העונש. זה הגיע לי. בניגוד להמלצת עורך הדין, אני בוחר שלא לערער. 

ב-15 בנובמבר 2005 התחלתי לרצות את עונש המאסר. פתאום אני בתא עם 15 עבריינים. צחנה, נרקומנים, רוצחים, אנסים. משם לבית הכלא "רימונים" שבשרון. כמו כל אסיר חדש, אני נדרש להציג לאסירים פרוטוקול - על מה אני יושב. זה כרטיס הכניסה לכלא.

הריגה בתאונת דרכים מתקבלת בכלא בהבנה יחסית. 'זה קורה לכל אחד', אמרו שם. לאנסים, פדופילים ואלימות במשפחה, מתייחסים אחרת. אני הולך לישון בכלא, והמחשבות מתרוצצות. כל ספירה בכלא זו תזכורת, כל הזמן אתה חווה את התאונה מחדש - רגע הפגיעה, הילדה הבוכה, האבא בשקית שחורה. אין הנחות, זה לא יעזוב אותך.

את המאסר שלי ראיתי כשליחות. בעברי הייתי רכז נוער ומנהל יחידה לקידום נוער עבריין במתנ"ס ביישוב מגוריי. הייתי אסיר ממושמע וישר, לקחתי תחת חסותי עבריינים צעירים ובעייתיים, קורבנות אונס, לימדתי אותם ושמרתי עליהם. כתבתי עבורם מכתבים. רציתי לעזור להם להשתקם.

לפני גזר הדין ביקשתי מהשופט לעשות משהו בתחום תאונות הדרכים - להרצות או לערוך פעילויות הסברה. חשבתי שמגיע לי עונש, כולל מאסר, אבל שאוכל לסייע בתחום. הוא לא קיבל זאת. לדעתי הכלא הוא לא עונש מספיק לאנשים כמוני - זה מלון 8 כוכבים - אוכל, סרטים, ספרים. כל מה שרק אפשר לבקש.

בכל תקופת הכלא, וגם היום, אני חושב שאנשים כמוני צריכים לשלוח במהלך היום לבית לווינשטיין, לאיכילוב, לטפל בפצועי תאונות דרכים, ושיחזירו אותנו בסוף היום לכלא. כלא בלבד זה לא שיקום. כעבור שנתיים וחצי, אחרי קיצור שליש על התנהגות טובה, אני משתחרר מהכלא וחוזר הביתה, למשפחה, לילדה שגדלה בלי אבא.

ההתמודדות - אין החלמה מהפצע

"השחרור זו מילה מתעתעת, כי לא באמת השתחררתי. את העונש בכלא סיימתי לרצות, אבל העונש האמיתי מתחיל אחרי ריצוי המאסר. אני לא מרגיש חופשי, תמיד אהיה בעונש. לפעמים נדמה לי שאני חופשי ואז אני מתעורר ונזכר. הילדה של המנוח תמיד נמצאת לי בראש. אומרים שהזמן מרפא - אבל עם כל הכבוד לזמן, גם הוא לא יכול לרפא את הפצע הזה.

זמן קצר לאחר השחרור הלכתי לקבר של האדם שהרגתי, הוא קבור לא רחוק מאבי. לא ביקשתי סליחה כי אני אדם ריאלי, אני לא מדבר לקברים. אבל אני מרגיש מחויב, יש בינינו קשר שלא ייפרם לעולם, הרי עד סוף ימי אהיה איתו יחד, איך שלא אהפוך את זה.

לאסיר משוחרר שהורשע בהריגה זו משימה קשה מאוד למצוא עבודה, כמעט בלתי-אפשרית. אני הולך לראיונות עבודה ולרגע לא מסתיר זאת. את השיחה אני פותח ב'אני אסיר משוחרר, הרגתי אדם בתאונת דרכים'. כולם מודים לי על הכנות, מתרשמים מהשיחה עמי, אבל לא מתקשרים שוב. באחת הפעמים פגשתי מעסיק שסיפר שקרוביו נהרגו בתאונה דומה. השפלתי מבט.

פניתי לארגון 'אור ירוק' וביקשתי להצטרף לתוכנית ההסברה, להרצות בפני תלמידים ולספר את סיפור חיי,

כפי שהעברתי הרצאות דומות בכלא. אני מרגיש שזו חובתי לספר לעולם מה עשיתי, הרי לי זה קרה - וזה יכול לקרות לכולם. אני רוצה להגן על האחרים, לעשות הכול כדי שמשפחות אחרות לא יפגעו. את חובי שילמתי לחברה, אבל את הנטל אשא כל חיי.

יכולתי לשים כדור בראש, אבל אני אדם חזק - אני לא מוותר. כשאני רואה את ילדתי הקטנה קופצת עליי משמחה ואת נכדיי הקטנים, זה נותן לי קצת אוויר לנשימה, אבל אין החלמה מהפצע הזה. אם אני צוחק, זה לא אומר שטוב לי".