באמת רוצים שמקרה רוז לא יישנה?

רצח הילדה רוז כבר יורד מהעמודים הראשונים של העיתונים. בעוד מספר שבועות איש לא יזכור עוד את הילדה, עד לרצח הבא. אם המשפט לא יספק פרטים פיקנטיים שיוכלו להשביע את תאוותם של העיתונאים וצרכני התקשורת למציצנות זולה, כל הסיפור ייעלם, כאילו לא אירע כאן אחד ממעשי הרצח המזעזעים במדינה.

כלום לא ישתנה. מאות אזרחים טובי לב הניחו במחוות של קיטש חסר אונים פרחים ונרות במקום בו הושלכה גוויית הילדה ארוזה במזוודה למי הירקון. זהו מעשה קתרזיס חסר משמעות שמאפשר להם להרגיש טוב עם עצמם אבל לא יסייע לאף קורבן של התעללות להימלט מהתאכזרות. כמו קורבנות המלחמה, שאנו מעדיפים לכבד בטכסים ונרות ולא בדרישה לשלום ושלווה, כך גם קורבנות האלימות בבית. כשם שהכיכרות ריקות מאנשי מחנה השלום שרובם שקעו באדישות מנוונת, כך לא ידרוש הציבור נקיטת צעדים שיבטיחו את הגברת המאבק באלימות כלפי חסרי ישע.

נרות ופרחים לא יסייעו לאיש. מה שעשוי לסייע לילדים, קשישים ואחרים מפני אלימות במשפחה ובבית עולה כסף. ועד שלא תורחב ההוצאה הציבורית אין טעם להטיח אשמה בעובדים סוציאליים שמתנהלים בתקנים מקוצצים במחלקות רווחה מתפוררות. אם הייתה עדיין בכל בית ספר אחות במשרה מלאה, היה מי שבודק מדי חודש את הילדים, עוקב אחר התפתחותם וגם מוודא שאין סימני אלימות על גופם. אם הייתה נגישות לטיפות חלב חובה וחינם, כל ילד עד גיל שש היה נבדק מדי תקופה. אבל אחיות בתי הספר וטיפות החלב קוצצו בידי קוסמים כלכליים שביקשו לצמצם את הוצאות המגזר הציבורי. השירות לאזרח נפגע אבל האזרח מעדיף להלל קוסמים כלכליים ולהניח פרחים על מצבות מאולתרות לילדות מתות מאשר לתעל את היאוש לזעם ולפעול לשינוי של המציאות.

אם משרד הפנים היה מפקח על כל מי ששוהה בישראל למעלה משלושה חודשים כחוק ושלא כחוק, ומדווח על ממצאיו לרשויות הרווחה, היה אפשר להציל את רוז. אבל למשרד הפנים אין יכולת לפקח כי אין לו כוח אדם. למחלקת הרווחה בעירייה ממוצעת בישראל יש יכולת לבצע לא יותר מביקור בית אחד בחודש אצל משפחות שבטיפולה. ועוד לא דיברנו על חוסר היכולת במצבת כוח האדם הקיימת לחפש אחר קורבנות ונזקקים שלא מגיעים או מדווחים לעובדיה.

הגיע הזמן לדרוש ממקבלי ההחלטות יותר מהבעות פנים מצועפות מצער ונאומים ריקים מתוכן. הגיע הזמן לזעם, לכעס, להתרוממות מכורסת הטלוויזיה שמציפה אותנו בקיטש של זוועה, דקה לפני שהיא מסממת אותנו בפורנוגרפיה פוריטנית חסרת משמעות.

מותה של רוז, כמו מותם של ילדים אחרים, ייזכר כעוד פרשיה עסיסית של קיץ, עוד כותרת צהובה של מוות ומציצנות, ללא תגובה ראויה, ללא טיפול נאות. הגיע הזמן לשאול האם הקיצוץ במדינת הרווחה לא גובה מחיר גבוה מדי תמורת התעשרותם של העשירים. הגיע הזמן להודות שנכשלנו כחברה אזרחית ושללא מדינת רווחה מתפקדת ומתוקנת לא ניתן יהיה להבטיח את שלומם של ילדי מצוקה. הגיע הזמן להפנים שהדברים הללו עולים כסף, שנדרשים תקנים ומבנים והכשרה מקצועית ושאם נמשיך להאמין לקוסמים כלכליים שמקצצים בדיוק בדברים האלו כדי להוריד מיסים לעשירים, המציאות לא תשתנה לטובה.

רגע לפני שאוחזים שוב בשלט ושוקעים בטמטום החושים הצבעוני שמציעים הפורנוגרפיה האקטואלית והריאליטי הריקני, כדאי לחשוב על הילד המת הבא.

גלעד נתן, דוקטורנט להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית