נעים להכיר, ראש השנה

רצה הגורל והפגישה בין הרב לאו לשרון לא התקיימה, אך ספרו החדש של הרב מהווה אולי חלק מהפתרון לבעיה הכאובה. הספר לפיכך אינו מתיימר להיות תחליף ל"שולחן ערוך", אלא נועד להקניית ידע, להכרת מושגי יסוד ולהבנה בסיסית של ערכי המורשת.

"שופר"

היום הראשון של השנה נקרא בפינו "ראש השנה". גם התנאים במשנה מכנים את האחד בתשרי כ"ראש השנה". מעניין לציין כי בתורה יום זה אינו מצוין בתואר זה, אלא בשם אחר לגמרי: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשּׁ... יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט א). כלומר, התקיעה בשופר וקולות התרועה היוצאים ממנו, הם המטביעים את חותמם על היום הזה, ועל שמם הוא נקרא "יוֹם תְּרוּעָה".

במסורת היהודית נהוג לתקוע בשופר כבר מראש חודש אלול. במהלך חודש הרחמים והסליחות, מדי יום ביומו אנו תוקעים בשופר בתום תפילת שחרית. חכמים קבעו תקיעות אלה כדי לעורר את לב השומעים, שיתכוננו לקראת ימי הדין הצפויים בתחילת חודש תשרי, וכדי להזכירם כי "בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון". התקיעות של חודש אלול עומדות בסימן שאלתו הרטורית של הנביא עמוס (ג ו): "אִם‑יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" - תקיעת השופר מכניסה מורך בלב שומעיה, ומעוררת את הלב מתרדמתו.

התקיעות של חודש אלול נמשכות עד לערב ראש השנה. בערב ראש השנה עצמו, בכ"ט באלול, אין תוקעים בשופר. זאת כדי להבדיל ולהקים חיץ בין התקיעות של רשות - שאין בהן מצווה ושנועדו "לפשט עקמומיות שבלב", לבין התקיעות של ראש השנה - שהן מצוות עשה מן התורה, וכאמור, הן אלו שמעניקות לראש השנה את שמו "יום תרועה".

מה פשר התקיעות בראש השנה? הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ד' כותב: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר 'עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם'". על פי הרמב"ם, התקיעה בשופר נועדה להוציא כל אדם מישראל משגרת יומו, להזכיר לו כי עומד הוא היום לדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכי עליו לחוש בכל מאודו את החוויה של עמידה בדין לפני בית דין של מעלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתפילתו של רבי אמנון ממגנצא, תפילת "ונתנה תוקף": "ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום הדין...".

לפני התקיעות אומרים כמה פסוקי תהלים, שנקבעו כהולמים את המעמד. תחילה אומרים את פרק מ"ז כולו, ועליו מוסיפים שישה פסוקים, שצירוף האותיות הפותחות אותם יוצר את ראשי התיבות: קר"ע שט"ן. אזי מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר", וכן מברכים ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ותוקעים בשופר.

מן התורה צריכים לשמוע שלוש פעמים שלושה "קולות", כלומר לתקוע שלוש פעמים: תקיעה, תרועה, תקיעה. אך מאחר שיש דעות שונות מהי התרועה אליה התכוונה התורה, אנו תוקעים מספר תקיעות גדול יותר. בנוסף לתקיעות שאנו תוקעים כדי לקיים את מצוות התורה, תיקנו הקדמונים לתקוע תקיעות נוספות, ובסך הכול במהלך התפילה אנו משמיעים מאה קולות של שופר, הן ביום הראשון של ראש השנה והן ביום השני.

על פי תפיסת הרמב"ם, שאין חולקים עליה, אפשר להבין מדוע קראה התורה לראש השנה "יום תרועה" ולא "יום תקיעה", שכן למרות שהפעולה היא תקיעה בשופר, המטרה היא לעורר את האדם. תקיעת השופר נועדה לזעזע אותנו מן האדישות ולגרום לנו לערוך חשבון נפש, כדי שנצא זכאים בדין ונהיה ראויים לשנה טובה יותר. מכאן גם נגזר השם שופר, אשר זהה באותיותיו לפועל שיפור, שהרי תקיעת השופר כמו מצווה אותנו: "שפרו מעשיכם" - תקנו עצמיכם בכל תיקון אפשרי, כדי למלא את שהחסרתם בעבודת הבורא בשנה החולפת.

רב סעדיה גאון, בספרו הידוע "אמונות ודעות", מונה עשר סיבות לתקיעת השופר בראש השנה. הוא אינו חולק על האמור לעיל בשם הרמב"ם, אלא מרחיב את היריעה, ונותן הסברים נוספים למצוות התקיעה בשופר. ראשית, מבאר רס"ג, תקיעת השופר נועדה להמליך את הקב"ה בעולם. על פי המסורת התלמודית, היום הראשון של הבריאה היה בכ"ה באלול, כך שהאדם אשר נברא ביום השישי לבריאה נוצר למעשה בא' בתשרי. ואכן, בתפילות החג אנו מציינים כי "היום הרת עולם", וכי "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון". מאחר שביום זה בא האדם לעולם, ראוי יום זה להיות היום שבו יכתירו בני האדם את מלך העולם, ויקבלו את מלכותו עליהם בתקיעת שופר, כפי שנאמר באותו פרק מ"ז תהלים: "אֱ‑לֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר".

סיבה נוספת מונה רב סעדיה גאון לתקיעה בשופר, והיא - התזכורת למעמד הר סיני. כאשר עמדנו למרגלות ההר לאחר יציאת מצרים וניתנה לנו התורה בו' בסיוון, הכרזנו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", וקיבלנו עלינו עול תורה ומצוות. מעמד זה היה מלווה בשמיעת קול שופר, כפי שהתורה מעידה: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱ‑לֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט יט). גם בתפילת שופרות הנאמרת במוסף של ראש השנה, ניצבת במרכז התפילה התגלות הא‑ל לעם ישראל במעמד הר סיני. תקיעת השופר באה לעורר את זכות האבות והבנים, שקיבלו על עצמם את עול התורה והמצוות, והם עומדים בקבלה זו עד עצם היום הזה.

בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה, כמו גם במדרשי חז"ל, יש טעם נוסף לתקיעת השופר בראש השנה: "אמר הקב"ה, תקעו לפני בקרן של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ויעלה זיכרונכם לפני לטובה". על פי המסורת, נפקדה שרה אמנו מעקרותה ביום ראש השנה. זו גם הסיבה שקריאת התורה בשני ימי ראש השנה מוקדשת לפרקים כ"א וכ"ב

בספר בראשית, פרקים המספרים על הולדת יצחק ועל ניסיון העקידה שאברהם אבינו עמד בו. התקיעה בשופר העשוי מקרן של איל מרמזת על אותו איל שהחליף את יצחק בעקידה, והיא באה כלימוד זכות וכמליצת יושר עלינו בימי הדין, שניפקד לחיים טובים בזכות מסירות נפשם של אבותינו שנעקדו על קדושת השם בכל הדורות. ואכן, בסיומה של תפילת זיכרונות במוסף ראש השנה, אנו מבקשים: "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור".

תקיעת שופר ביום הדין מיועדת, כמו כן, להביע את התקווה ואת משאלת הלב לגאולה השלמה, לביאת גואל צדק, לקיבוץ גלויות ולבניין בית הבחירה. זכויות השופר של העקידה והשופר של מעמד הר סיני, כמו גם העובדה שאנו מקבלים את מלכות הבורא עלינו, יעמדו לנו לזכות לשמוע קול שופרו של משיח, כפי שביטא זאת הנביא ישעיהו (כז יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם".

• "הנחת יסוד", הרב ישראל מאיר לאו, הוצאת ידיעות ספרים, 365 עמודים.