מיצהר תצא תורה

ב-1920 הקימו אנשי היישוב העברי את תנועת ההגנה, מתוך התפיסה כי יהודים לא יזכו להגנת הצבא הבריטי השולט וייאלצו להגן על עצמם. המנדט הבריטי עורר תקוות גדולות לשינוי, אך מהר מאד הבינו אנשי היישוב כי מה שהיה הוא שיהיה. הפרעות רק חיזקו את ההכרה בצורך בגוף שיגן על כלל האוכלוסייה היהודית ולא יסמוך על חסדם של הבריטים, שהיו בעיקר אדישים.

כמעט 90 שנה עברו מאז, והמציאות הישראלית מזכירה לנו שדבר לא השתנה. מדינת ישראל כל כך אהבה את עקרונות המנדט הבריטי עד שאימצה אותם. היא השליטה שלטון צבאי בשטח שהחליטה כי אינו שייך לעם היהודי, כיוון שהוא מצוי אחרי קו ירוק כלשהו. עם הזמן הקימה בשטח יישובים ששירתו את האינטרסים שלה בשנות ה-70 וה-80. ואז, כשמישהו החליט שהיישובים כבר לא ממש משרתים את האינטרסים, הפסיקה להגן על תושביהם היהודים.

מדינת ישראל שכחה את ההבדל: הבריטים היו ריבון ללא כל לגיטימציה בארץ ישראל, בעוד היהודים הם הריבון הלגיטימי מכל הבחינות.

המסקנה מארועי יצהר היא שאין וואקום. היכן שאיש לא מגן על אזרחים הם יגנו על עצמם. כששורפים לך את הבית ומנסים לרצוח את בנך, התגובה הלגיטימית היא התקפה מרתיעה של הצד התוקף. כך זה עובד במערכת יחסים בין אנשים פרטיים, בין המדינה לאדם פרטי, בין קבוצות עסקיות וכך זה עובד גם ביחסים בין עמים ומדינות. בימים כתיקונם אם אדם נתקף הוא פונה לרשויות והם מבצעות את הליך ההרתעה, אך כשהרשויות לא עושות זאת האזרח יבחר באחת משתי האפשרויות: להמשיך להיות קרבן או להפיק הרתעה בעצמו.

בשנים האחרונות עשתה מדינת ישראל כמעט כל צעד אפשרי על מנת לייצר את ארגון ההגנה האזרחי הראשון בשטחי יהודה ושומרון. אל תתבלבלו, זה לא צבא ולא מליציות חמושות כמו שיספרו לכם גורמים שנהנים להצית אש. פוגרום, טרור יהודי, ועוד מושגים מהטרמינולוגיה שמנסה להשליט כאן תנועת "שלום עכשיו" נשמעים טוב בתקשורת, אך רחוקות מלתאר את המציאות לאשורה. זוהי בסך הכל שיטה יעילה בה השתמשו גם מקימי המדינה על מנת לנצח במלחמה. קוראים לזה הרתעה. מילה שכבר נשכחה מזמן מתושבי המדינה.

הזכות לחיות בביטחון

15 שנה לאחר החתימה על הסכם אוסלו, שי דרומי ותושבי יצהר הם רק סימפטום לתופעת חוסר ההרתעה של מדינת ישראל. זו הסיבה שהמדינה כל כך לחוצה ומשתמשת בסופרלטיבים על מנת להמחיש את גודל הזוועה שמעולם לא הייתה. איש לא נהרג בהתפרעות, לא בוצעה התעללות באדם, לפי דיווחי הפלסטינים דובר על ארבעה פצועים, והייתי לוקח את הנתונים הללו בערבון מוגבל, אבל כולם שכחו ילד קטן אחד שנדקר וניצל בנס ממוות. ההתקפה בכפר הייתה צעד מרתיע שאך טבעי שיקרה לאחר אירוע שכזה.

פעמים רבות נמנעת מתושבי יהודה ושומרון הזכות הבסיסית ביותר, לחיות בביטחון. אבל לא רק מהם, גם תושבי שדרות, חקלאי הגליל ובמובן מסוים כולנו, לא ממש מרגישים מוגנים מאז שצה"ל הפך לצבא השלום וההתנתקויות.

צריך לזכור שמדינת ישראל וצה"ל לא נצחו מלחמה (ומה שקורה ביהודה ושומרון זו בהחלט מלחמה) במשך למעלה מ-30 שנה. כן, המדינה מתנהגת כמו הילד הלפלף של השכונה, כולם מרביצים לו, אז מה עושים? בוחרים קרבות בהם הניצחון ידוע מראש. קל מאד להיטפל לתושבי גוש קטיף, למפגיני הימין, למפגיני השמאל, את כל אלה קל מאד לנצח. נראה את צה"ל או את המשטרה מפנה בנייה אחת לא חוקית במשולש או במזרח ירושלים, אפילו במאה שערים, להבדיל, אין להם אומץ לעשות את זה.

את זה הבינו מתיישבי יצהר והצעירים הקרויים נוער הגבעות. לצערנו זו המשוואה: אם אהיה נחמד, שוב ייטפלו אלי. אך אם אפעיל כוח יפחדו ממני. בשבת קיבלנו הוכחה לכך כשצעיר פלסטיני הצית בקבוק תבערה ונורה בראשו על ידי חייל. לא השתנתה שום מדיניות, צה"ל לא הפך לידיד מתיישבי יהודה ושומרון, הוא פשוט מפחד שהתושבים יפעלו בעצמם וכך שוב הוא יצטייר כצבא לא מתפקד. לדידם, אם כבר יורים והורגים, תנו עדיף שהם יעשו את זה.

המדינה עצמה מעולם לא החילה ריבונות ברוב שטחי יהודה ושומרון. היא מיצבה את עצמה כשלטון מנדטורי וזה היחס שהיא קבלה בחזרה, תחילה מהערבים, ולאט לאט גם מהיהודים. מזרח פרוע, קראו לזה השבוע בתקשורת, עוד הכפשה במסגרת העליהום הכללי. בסופו של דבר, מי שלא החיל ריבונות מלכתחילה, אל יתפלא שנוצר מזרח פרוע שבו יש כלל אחד: כל דאלים גבר.

בחוקה האמריקנית קיים סעיף שנוי במחלוקת המאפשר לכל אזרח להחזיק בנשק למטרות הגנה עצמית. יש צדק רב בטענות המתנגדים לכך, אבל שווה לנסות ולהבין את ההיגיון שמאחוריו. כשהמדינה מבינה שאין בידה להגן על חיי כל האזרחים כל הזמן, היא נותנת לאזרח כוח לבצע את הפעולה המתבקשת, להגן על חייו.

במסגרת חשבון הנפש של סוף השנה, מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה עד כמה היא מגינה על אזרחיה. מפני האויב הפלסטיני, מפני ארגוני הפשע, מפני חיזבאללה. מבחינת האזרח אין הרבה הבדל. איום זה איום וכשאנו מרגישים מאוימים וחסרי אונים, הפעולה המתבקשת היא הגנה על חיינו ועל חיי ילדינו.

אסף כהן, בוגר החוג לתקשורת במכללת ליפשיץ להוראה, מורה לתקשורת ולאזרחות, עוסק בחקר תעמולה ותקשורת שכנועית